רס"ן אריאל שרון היה בסה"כ בן 24 כשלקח בשבי שני חיילי לגיון ירדנים. המטרה הייתה החלפתם בשני שבויים שלנו שהירדנים סירבו לשחרר. השנה הייתה 1952, הוא היה קמ"ן פיקוד צפון ויחד עם שלמה גרובר ששירת תחתיו, במבצע אישי, הביאו לכך שאנשינו שבו הביתה.
באפריל 1954, כמפקד הצנחנים, הוא פיקד על "מבצע סיגריה" ברצועת עזה, שמטרתו תפיסתם של חיילים מצרים כדי להביא לשחרורו של חייל שלנו שנפל בשבי כשביקש או קיבל סיגריה מחיילים מצרים. שנה וחצי מאוחר יותר, הוא פיקד על "מבצע כונתילה" - פשיטה על מוצב מצרי בסיני, 20 ק"מ מהגבול, שבו נלקחו בשבי 29 קצינים וחיילים מצרים - שנועד לשחרור שני שבויים שלנו.
ביוני 1954, לאחר פעולה נועזת נגד בסיס הלגיון הירדני בכפר עזוּן, הסמל יצחק ג'יבלי נפל בשבי. הצנחנים בפיקודו של אריק יצאו לשורת מבצעים שקיבלו את השם גי"ל (ג'יבלי יצחק לחופש) למטרת איסוף "בנק" של שבויים ירדנים כדי להחליפם בג'יבלי. כעבור מספר חודשים ג'יבלי חזר, על גבורתו הוא זכה בעיטור העוז. לבנו הבכור קרא גיל.
"השיגעון" הזה של אריק, שאסור בשום פנים ואופן להשאיר פצועים בשטח ואסור להשאיר את אנשינו בידי האויב, המשיך ללוות אותו כל השנים. כשהיה ראש הממשלה, והיה ברור שלא ניתן להחזיר בפעולה צבאית את אלחנן טננבוים ואת גופותיהם של החיילים בני אברהם, עדי אביטן ועומָר סואעד ז"ל שנחטפו בתקופתו של אהוד ברק, הוא עשה עסקה והשיבם ארצה. העסקה לא הייתה טריוויאלית. היו מי שחשבו שטננבוים ראוי לאכול את מה שבישל, אבל לא אריק. "אם צריך, שישב בכלא בישראל", הוא אמר ונשאר נאמן לעצמו. בשום אופן הוא לא היה מוכן שיישאר בידי המחבלים.
האתוס הישראלי, סולם הערכים שלנו שעליו התחנכנו כולנו, אינו מאפשר לנו להשאיר את אנשינו בידי האויב, ובוודאי שלא בידי חיות אדם כמו חמאס. אנחנו מחויבים להחזיר את כולם הביתה. כשאפשר - בפעולה צבאית. וכשאי-אפשר - בעסקה עם השטן.
מה מפריע לנתניהו? הוא מפחד להגיד לחמאס משהו שהוא לא אמת? זה מה שמטריד אותו, שהוא ייאלץ פעם אחת בחייו לשקר למישהו? ועוד למי? למחבלי חמאס? זאת הבעיה של אחד שמתקשה להוציא דבר אמת מפיו? אחד שכשהוא אומר שהשמש זורחת, מוטב לצאת ולבדוק
בָּמלחמה הזאת יש לישראל מספר מטרות: חיסול התשתית הצבאית של חמאס, חיסול שלטונו, והשבת החטופים. אבל חייב להיות סדר עדיפות. אין שום ספק שאחרי שהכול יסתיים וכולם יחזרו, חמאס ייתן לנו שפע של סיבות לחזור ולהכות בו. תמיד אפשר לחזור להילחם ולהרוג מחבלים - זה דבר הפיך. חיי החטופים שנמקים במנהרות הם בלתי הפיכים. קודם כול תצילו את האנשים, תחזירו אותם - החיים למשפחותיהם, והמתים לקבורה. אחר כך כל השאר. מה לא ברור בזה? על מה יש פה להתווכח?
למה מה שטוב בלבנון לא טוב בעזה?
מה מפריע לנתניהו? הוא מפחד להגיד לחמאס משהו שהוא לא אמת? זה מה שמטריד אותו, שהוא ייאלץ פעם אחת בחייו לשקר למישהו? ועוד למי? למחבלי חמאס? זאת הבעיה של אחד שמתקשה להוציא דבר אמת מפיו? אחד שכשהוא אומר שהשמש זורחת, מוטב לצאת ולבדוק.
למה מה שטוב בלבנון לא טוב בעזה? הרי האיום מחיזבאללה נותר מסוכן הרבה יותר מזה של חמאס, ולחיזבאללה אין חטופים שלנו. אז מה ההבדל? בושה להגיד, אבל בלבנון סמוטריץ' אישר לנתניהו ובעזה לא.
מי שפחד מחמאס והעביר לו מיליארדים במזוודות, ומי שפחד לחסל את סינוואר, ומי שפחד מחיזבאללה ונתן לו לעשות מה שהוא רוצה מטרים ספורים מיישובי הצפון, ואפשר לו להקים אוהל בשטחנו למשך חודשים ללא תגובה - הוא אותו פחדן ששנה וחצי מהמחדל כבר ביקר שלוש פעמים בארצות הברית, אבל לא ביקר אפילו פעם אחת בניר עוז.
גלעד שרון צילום: יריב כץ עסקה בשלבים היא גם אכזרית וגם רעה. גם ויתור על מנופי לחץ להחזרת אנשינו שנשארו במנהרות, וגם מריחת זמן ועינוי בלתי נתפס לחטופים ולמשפחותיהם. אבל עסקה של כולם בבת-אחת אולי תפיל את הממשלה? האם שימור ממשלת המחדל שָווה שעה אחת של חטוף בגיהינום? היא לא שָווה אפילו דקה אחת כזאת.
מתוך דברים בכנס "לא משאירים פצועים בשטח" של קתדרת אריאל שרון שנערך אתמול באוניברסיטת רייכמן
