בעולם אידיאלי, ראש הממשלה נתניהו צודק בבקשותיו מבית המשפט להעיד רק יומיים בשבוע בשל הכורח הלאומי לפנות די זמן למילוי משימותיו כאחראי העליון על "ענייני המדינה וביטחונה". זה ברור מאליו: ישראל במלחמה בשבע חזיתות כשהעולם במקביל עובר שינוי טקטוני לאחר בחירת הנשיא טראמפ, ואנו חייבים ראש ממשלה במשרה מלאה ובפניות מרבית לקבלת הכרעות בסוגיות שהן באמת הרות גורל לעם ולמדינה.
בעולם אידיאלי, גם הנאשם נתניהו צודק בבקשותיו לא להגביל את משך עדותו הראשית ולהקצות לטובתה כ-35 ימים שלמים. גם זה ברור מאליו: לנאשם יש זכות לקבל את יומו בבית המשפט ולהציג כל שאפשר כדי לעורר ספק באשמה שמוטלת עליו על-ידי התביעה. משבחרה האחרונה להציג מאות ראיות נגדו, זכותו להפריך כל אחת מהן גם אם הן חוזרות על עצמן. זה הבסיס.
אנחנו חיים בעולם לא אידיאלי
הבקשות מוצדקות, אבל אנו חיים בעולם לא אידיאלי. צר לי להיות מבשר הבשורה, אבל עולמנו לא היה אידיאלי לפני 7 באוקטובר והוא עוד פחות אידיאלי אחריו. ובעולם כזה אי-אפשר להיענות לבקשות נתניהו, כראש ממשלה וכנאשם.
נתחיל בנאשם נתניהו. אף נאשם לא מקבל את כל הזמן שהוא מבקש להוכחת חפותו. בשגרה, הסנגור מעריך כמה זמן יידרש לו ובית המשפט מאשר או לא. גם במהלך העדות, היה והשופטים מרגישים שהעדות משחיתה את זמנם ואינה רלוונטית למחלוקת, הם קוטעים אותה. מעל ל-30 שנים אני מהלך ברחובות המשפט ולא פגשתי נאשם אחד שהרגיש שהוא קיבל את כל יומו בבית המשפט. ככה זה: הזמן מוגבל והשופטים אחראים על ניהולו המושכל. לכן צודקים השופטים שהגבילו את זמן העדות וביקשו לכוונה לנקודות שבעיניהם אקוטיות. הם טעו כשדחו את בקשת התביעה לא לאפשר זגזוג בין עדות נתניהו לעדים אחרים. ליטיגציה בכלל וחקירת עד בפרט בנויות על רצף והשגת שיאים. קטיעה פוגעת בהן ובהשגת האמת.
עליו לקבל החלטה אישית מה חשוב לו יותר. אם הוא סבור שהשקעת הזמן במשפט פוגעת במילוי תפקידו ואין הוא רוצה להתפטר ממנו בשעה כזו, דומני שהתשובה ברורה: עליו לקצר עדותו, להתרכז רק בעיקריה ולבקש להעביר סיכומים בכתב
נמשיך עם נתניהו כראש הממשלה. דומה שאף הוא מבין כעת שבניגוד להצהרותיו בעבר לא ניתן להיות ראש ממשלה ונאשם בו-זמנית. בוודאי לא כש"אנו נמצאים בתפנית היסטורית בעלת השלכות על עתיד המדינה", כדבריו. מאחר שבשלב זה – גם בשל היועמ"שית שכדרכה לא מחמיצה שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות וסירבה לגישור פלילי לטובת הגעה להסדר טיעון – אין דרך לעצור כבר את הרכבת, עליו לקבל החלטה אישית מה חשוב לו יותר. אם הוא סבור שהשקעת הזמן במשפט פוגעת במילוי תפקידו ואין הוא רוצה להתפטר ממנו בשעה כזו, דומני שהתשובה ברורה: עליו לקצר עדותו, להתרכז רק בעיקריה ולבקש להעביר סיכומים בכתב (שלא כנהוג בהליך הפלילי). כפועל יוצא מכך גם התביעה, שכבר הודיעה שחקירתה הנגדית תימשך כ-75 ימים, תיאלץ לקצרה בצורה משמעותית וכך גם ייאלצו לעשות שאר הנאשמים שיחקרו אותו. בדרך זו יוכל נתניהו לרדת מהרכבת בתחנה הקרובה ביותר ולהתפנות לניהול ענייני המדינה הדחופים.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי נתניהו לא יהיה הראשון שנדרש להחלטה מעין זו. רבים הנאשמים שמשלמים מחיר בהגנתם בהליך הפלילי בשל אירועים חיצוניים להליך שאינם בשליטתם (כמו מחלת בן משפחה שהם מבקשים להתפנות לטיפול בה ולטובת זאת מוותרים על מהלכים משפטיים שישרתו אותם), ולהפך – נאשמים שמשלמים מחיר בחייהם האישיים כדי לנהל את משפטם (כמו אובדן בריאות ופרנסה בשל משאבי הזמן והנפש שהם משקיעים בניהולו).
זה לא צודק ולא הוגן, אבל זו דרכו של העולם הלא אידיאלי שלנו. כל בחירה מחייבת בסופה תשלום של מחיר כלשהו. ועם כל הכבוד, נדמה לי שבתקופה שבה כל כך הרבה גיבורות וגיבורים מבני עמנו משלמים ללא היסוס מחירים שאין למעלה מהם בעבור כולנו, המחיר הזה שנדרש לשלם ראש הממשלה והנאשם נתניהו אינו הכבד מכולם.
