ההספד שנשאה יוכבד ליפשיץ בהלוויית בעלה עודד ז"ל, שנרצח בהיותו בשבי, היה מיוחד גם בגלל האיפוק שבו נשאה את דבריה הכואבים, וגם משום העמדה המורכבת שהציגה כפעילת שלום ורעייתו של מי שכל חייו האמין בפיוס. "לצערי חטפנו מכה קשה מהאנשים שעזרנו להם בצד השני", אמרה בפיכחון עוצמתי, ועם זאת היא הוסיפה ש"אין בי ייאוש" והבטיחה להתמיד בדרכה. ואומנם, אף שאי-אפשר, בין אם אתה שמאלני או ימני, שלא לחשוב מחדש על המציאות בעקבות 7 באוקטובר - בסופו של דבר אין ולא יהיה תחליף לפיוס כדי להתקיים כאן כמדינה יהודית. אם לא בדור של יוכבד, בזה שאחריו.
ההספד של יוכבד מצטרף לשורה של אמירות ומעשים של החטופים ששוחררו, שמצליחים להיות לא רק מרגשים, בוודאי בעקבות מה שחוו ועברו, אלא בעיקר מעוררי השראה בפני עצמם
ההספד של יוכבד מצטרף לשורה של דברים, אמירות ומעשים, של החטופים ששוחררו, שמצליחים להיות לא רק מרגשים, בוודאי בעקבות מה שחוו ועברו, אלא בעיקר מעוררי השראה בפני עצמם. בכך אפשר לומר שלא רק מחובתנו להחזיר את כל אחד ואחת מהחטופים – אלא שבאמצעות ההשראה שהם מעוררים, הם אפילו מחזירים לנו. יש, כידוע, עוד רבים שממתינים לשחרורם, ולמרות שמטבע הנסיבות אנו מתייחסים לחטופים בעיקר בהקשר הטרגי של הסיפור, חשוב להתעכב גם על הרגעים היפים, החכמים והמקסימים שהחטופים והחטופות, בעוצמתם הבלתי מתפשרת, סיפקו לנו עד כה.
הרגע המרגש הראשון היה דווקא ללא מילים – זה קרה בעסקה הראשונה, כשתושבי שדרות יצאו לשיר לכבוד החטופים הראשונים מהקיבוצים שחזרו מהמנהרות, ונופפו להם בהתרגשות בחזרה מהאוטובוס. זה היה רגע של אחדות אחים נדירה בימינו, ששמה ללעג את כל ההתבטאויות המפלגות של אמסלם, קרעי ודומיהם בשנים האחרונות. לא פחות מרגש היה הדיווח על עדינה משה בת ה-72 שלפני שחרורה בעסקה הראשונה ביקשה מהמחבל שישחרר דווקא מישהי אחרת, מבוגרת ונזקקת ממנה. עוד מחזה מעורר הערצה היה כאשר אמילי דמארי יצאה מהשבי עם חיוך של "תכלס, אני תכף בבית" עם הטרנינג הירוק שביקשה מהמחבלים רק כדי לא ללבוש אדום (כאוהדת מכבי). אין דרך יפה מזו לומר עד כמה היא דבקה בחיים, על הקטנות והגדולות שבהם.
1 צפייה בגלריה
יוכבד ליפשיץ ועינב צנגאוקר מתחבקות בהלווייתו של עודד ליפשיץ ז"ל
(צילום: פאולינה פטימר)
גם האצילות שבה ההורים של הירש גולדברג-פולין ז"ל - זוג שמקרין את היופי של הדת והאמונה כשהן מתונות ומכילות את כולם - קיבלו את הבשורה המרה על מותו של בנם, כמו גם החלטתם להמשיך ולהיאבק מאז למען שחרור כל האחרים, היא מופת של אנושיות.
בעוד שאנו צפינו בזעזוע בטקסים שערך חמאס עם כל פעימה, האופן שבו התצפיתניות נופפו על הבמה כשהן מחויכות, לצד מחבלי חמאס חמושים, היה רגע אדיר של ניצחון הרוח והאופטימיות על פני הרוע שנשקף מסביבו. הנשק של חמאס מעולם לא נראה כל כך עלוב כשהן חייכו. גם האופן שבו המשיכו להיות מלוכדות לאחר השחרור הוא שיעור בחברות אמת. ואיך אפשר בלי הנשיקה שנתן עומר שם טוב לאיש חמאס? בתחילה עומר נראה המום מהבקשה, אבל לאחר שנייה התעשת, וכאילו אמר "אני לא סופר את האכזריות שלכם", נתן את הנשיקה לראשו של המחבל, בדרכו החוצה מהתופת. יש לא מעט דרכים להתגבר על רוע, אין ספק שהנונשלנטיות של עומר הייתה החיננית שבהן. ועוד לא דיברנו על ירדן ביבס האצילי ועינב צנגאוקר הלביאה ודוגמאות נוספות. חייבים להחזיר את כולם. קודם כל בשבילם. אבל גם בשביל שנוכל ללמוד מהם דבר או שניים על עוצמת החיים.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.02.25
