"אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁאָר פֹּה אִתָּנו" כתב יהודה עמיחי בספר שיריו האחרון שראה אור ב-2019. השאלה הזו, "מה נשאר פה איתנו?", מהדהדת במציאות הישראלית כבר למעלה משנה בשיחות סלון או בין האדם לבין עצמו. היא ניבטת אלינו מהמילים בעיתונים, מהשיח האלים במרשתת, מהאלימות בכבישים, מחוסר הכנות של נבחרי הציבור, מחוסר הרצון שלהם להיישיר מבט לכאב העמוק של אזרחים ואזרחיות. מהיותם מקדשי כיסאות, ולא מקדשי חיים.
לא אחת השאלה הזו נותרה ללא מענה. עמדה בחלל והדהדה את השבר. מאז 7 באוקטובר 2023 נראה כי תשובות ברורות הפכו לפריבילגיה. אבל אתמול, כשאמא ושני תינוקות שנחטפו מביתם עשו את מסעם האחרון למנוחת עולמים, חבוקים לנצח באותו הארון, עמדה פתאום גם התשובה. היא עמדה בצידי הדרכים, על הגשרים, על המדרכות, בכבישים, בצמתים, במחלפים, לצד רמזורים. היא אחזה בדגלים, שלטים, דובונים, בלונים כתומים. היא טפטפה מצער. היא לבשה אהבה.
הציבור הישראלי הגיע בהמוניו כדי לחלוק כבוד אחרון לשירי, אריאל וכפיר ז"ל, ולחבק את ירדן ביבס ששרד את השבי ושב למציאות בלתי נתפסת. אזרחים ואזרחיות מכל הקשת הפוליטית, יהודים, ערבים, דרוזים, נשים, גברים, זקנות וצעירים, ילדים וטף, עמדו בשקט והושיטו יד. יום לפני מסע הלוויה פרסמה משפחת ביבס את מסלול הרכבים, אך הציבור עמד בכל רחבי ישראל, והארץ נצבעה בכתום. כתום, הצבע שהפך לסמל לאמא ולגורים הג'ינג'ים שלה שנרצחו באכזריות, סימל אמש גם סולידריות.
הסולידריות הישראלית, זו שתמיד יודעת לבצבץ מתוך השברים, רשמה שיאים חדשים. אלה גיבורים שהצילו ב-7 באוקטובר חיים מתוך ידיעה כי הם מקריבים את אלה שלהם. אזרחים ואזרחיות שיצאו מהבתים כדי לקטוף, לבשל, לארח, לחבק ולשבת עם זרים וזרות בשבר, מתוך הבנה שהם אינם זרים וזרות כלל, ושהשבר חוצה קהילות. שורדי שבי ששבו מהגיהינום ומיד חזרו להיאבק על חבריהם שנותרו בעזה. חטופים וחטופות שבעודם בשבי ניסו לשכנע את שוביהם לשחרר קודם את חבריהם. שורד שבי ששרד את הבלתי ייאמן, ובלב פתוח מזמין את ראש הממשלה לסיור פרטי בניר עוז, הקיבוץ שבו לא דרך מאז האסון שהתרחש בכהונתו. משפחות חטופים שמקבלות את הבנים והבנות שלהן בחזרה, ומיד חוזרות להילחם על הבנים והבנות שעדיין בשבי. משפחות שיודעות שאהוביהן מעונים בשבי, ומוצאות את הכוח לשמוח עם משפחות שקיבלו את אהוביהן על הרגליים. ישראלים וישראליות שנלחמים על חייהם של אזרחים ואזרחיות שמעולם לא הכירו. ישראלים וישראליות שעומדים בצידי הדרכים כדי לחלוק כבוד אחרון ולבקש סליחה מאישה ושני ילדים שמעולם לא הכירו, אבל רצו כל כך להכיר.
כשאמא ושני ילדים מובאים לקבורה בבטן האדמה אחרי שנתלשו ממיטותיהם ונרצחו באכזריות בשטח אויב, ברור שאנחנו בעלטה. בתקופה כזו הישראלים יכלו גם להרגיש כי כעת, משהופרו כל החוקים וכל הערכים נרמסו, כל אדם לעצמו. בעיתות הישרדות, כך יכלו לחוש, מוטב להתכנס, להגיף את התריסים, לנעול את הדלת, להילחם על כל פירור. אך החברה הישראלית החליטה להילחם על השפיות. התקופה החשוכה הזו תיזכר בדפי ההיסטוריה גם כתקופה שבה התגלתה הסולידריות במלוא תפארתה. זהו שיעור חשוב לחברה הישראלית. נבחרי הציבור, כך נראה, כבר לא ששים ללמוד. אלה בטוחים כי הם מורי הדרך, וכי אין עוד מלבדם. הציבור, בעיני הממשלה הנוכחית, שקוף. מיותר. הפרעה של ממש. לא עוד. הציבור הישראלי - מהמדרכות, הכבישים, הרמזורים, הכיכרות והצמתים - מספק את התשובה לשאלה ההיא של עמיחי.
מה נשאר פה איתנו? ובכן, אנחנו. אנחנו שבזמנים רעים כל כך, קשים כל כך, מייאשים כל כך, מתעקשים לראות את האחר, ולאהוב
מה נשאר פה איתנו? ובכן, אנחנו. אנחנו שבזמנים רעים כל כך, קשים כל כך, מייאשים כל כך, מתעקשים לראות את האחר, ולאהוב. "מֵעַל לַכֹּל אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל לָאוֹהֲבִים שֶׁנִּשְׁאָרִים יַחְדָּו לְשִׂמְחָה וּלְצַעַר וּלְשִׂמְחָה" סיכם עמיחי, "לַעֲשׂוֹת בַּיִת, לַעֲשׂוֹת יְלָדִים, עַכְשָׁו וּבָעוֹנוֹת הָאֲחֵרוֹת".
וכשעונה אחרת תגיע, הסולידריות תהפוך לכוח פוליטי, לשינוי, לתקומה ולעתיד טוב יותר לילדינו.
מוקדש לשירי, אריאל וכפיר ז"ל, לביאה ושני גורים יפהפיים. ולזכרו של עודד ליפשיץ ז"ל, איש שלום ואהבת אדם
פורסם לראשונה: 00:00, 27.02.25
