התחקירים שהציג אתמול צה"ל לציבור הם בבחינת מעט מדי, מאוחר מדי ובעיקר בעייתי מדי. הסיבות מגוונות, אבל התוצאה זהה: הרמטכ"ל היוצא, רב-אלוף הרצי הלוי, עיכב את סיכום התחקירים ואז דאג שכולם ייצאו ביחד, בבת אחת, באופן שיקשה על הציבור להעמיק בהם. עוד לפני כן, הלוי חטא קשות בכך שלא שעה לאזהרות הנוגעות לזהות המתחקרים. מבקר המדינה התריע, חלק מהתקשורת צעק (בזמן שרבים אתרגו במקום לאתגר), ובכל זאת נוצר מצב בלתי נסבל של חבר מתחקר חבר.
עוד לפני שצוללים למסקנות התחקיר, אי-אפשר שלא להידהם מהעובדה שצה"ל ניצב בדד בחזית התחקירים, בעוד שב"כ טרם הציג את ממצאיו שלו. התנהלות זו מקוממת במיוחד משום שהאחריות שלו מבחינה מודיעינית זהה לגמרי לזאת של צה"ל, אולם היקף החומרים קטן הרבה יותר. כל זאת בשעה שהדרג המדיני לא רק שאינו עוסק בחקירת תפקודו באותה שבת ולפניה, אלא עושה ככל שביכולתו כדי למנוע את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית.
2 צפייה בגלריה
לא הייתה תוכנית הגנה מסודרת לאיום "חומת יריחו". חמאס פולש לעוטף עזה ב-7 באוקטובר
( | צילום: צילום: רויטרס, Hani Alshaer)
שב"כ, לדוגמה, אחראי לכל פרויקט כרטיסי ה-SIM ומאז 2010 כל נושא המודיעין האנושי (היומינט) בעזה מופקד אצלו בבלעדיות. ובמקום שיהיו הראשונים להבין איך לעזאזל אלפי מחבלים של חמאס פלשו לנגב המערבי בלי שמישהו ירים טלפון למפעיל שלו, בשב"כ לא משתפים את צה"ל בחומרים, והתחקירים בוצעו בנפרד. ולא, העובדה שראש הממשלה פתח בקמפיין נגד ראש השב"כ לא פוטרת אותו מביקורת חריפה. התפיסה שמשתרשת בחוגים מסוימים – כאילו רונן בר מגונן בגופו על הדמוקרטיה, אבל סגנו מ' הוא שופר בתחפושת – מביישת את הארגון וגם אדם שמקדיש עשרות שנים מחייו לביטחון ישראל. מ' ערכי לא פחות, ומקצועי אף יותר, ברקע כישלונו של בר.
הקונספציה של נתניהו
בחזרה לתחקירים שכן הושלמו וסוף-סוף נחשפו: האמת היא שהמסקנות שלהם מתבקשות, ובמידה מסוימת אפילו שחוקות. תחקיר צה"ל מאשש את הטרגדיה שתפיסת האיום של חמאס בעזה הייתה חלק מקונספציה שנמשכה כמעט עשר שנים, מאז מבצע צוק איתן ב-2014. לא היה בצמרת המדינה מי שלא חטא בה: ממשלות נתניהו וגם בנט-לפיד, הרמטכ"לים וכן קצינים במטכ"ל ובכירים בשב"כ. התחקיר כן שם את האצבע על הצומת הדרמטי, שבו למעשה ישראל וחמאס ניתחו את אותה מציאות בצורה שונה לחלוטין: מבצע שומר חומות באביב 2021.
הרמטכ"ל בעת המבצע, אביב כוכבי, סיפר לעצמו ושיווק לציבור נרטיב של ניצחון והרתעה. גם נתניהו התגאה כי "שינינו את המשוואה". העיקרון המארגן היה שחמאס ספג מכה קשה, פרויקט המנהרות למעשה חוסל והשלמת המכשול התת-קרקעי הורידה למינימום את סכנת הפלישה לישראל. מכאן שחמאס ירצה שקט, פיתוח כלכלי והסדרה. אבל בינתיים חמאס רואה לנגד עיניו תמונה אחרת לגמרי: מבחינתו הוא הצליח להפתיע את המודיעין, להעיר את הזירות (כולל בערים המעורבות בישראל) וגם לשרוד עוד "סבב" בלי תמרון קרקעי. גורמי המודיעין בצה"ל ובשב"כ פשוט לא מזהים את המגמה הזאת, או שמא מסרבים להאמין לה. זה גם מה שהדרג המדיני שומע: המלצות להגדיל את מספר הפועלים שנכנסים מעזה ולהמשיך בהעברת הכסף הקטארי. שלא יהיו טעויות: לנתניהו ואחרים בממשלות ישראל בעשור האחרון זה התאים מאוד, משום שכך הוחלשה הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. הצבא לא זנח לחלוטין את תרחישי האיום מדרום, אבל נתקל בעצים ולא ראה את היער: המודיעין העריך שאם כבר חמאס יבצע פשיטה, היא לכל היותר תקרה במספר מוקדים מועט. תוכנית הגנה מסודרת לאיום של תוכנית "חומת יריחו" לא הייתה. ברמה האסטרטגית, עזה הוצגה כ"איום משני" לעומת חיזבאללה ואיראן. כל הצמרת הישראלית – מהשלטון ועד לגופי המודיעין – התמכרה למודיעין שהופק באמצעות טכנולוגיה מתקדמת ומתוחכמת, מה שהכניס שאננות ויהירות בקרב אלה שאמורים להציץ כל הזמן מאחורי גבם. אנחנו צעקנו "סייבר" ונרדמנו בשמירה. בינתיים חמאס הכין פלישה בסגנון ימי הביניים.
היבט לא פחות דרמטי בתחקירים הוא ההודאה בקיומה של תרבות ארגונית מזעזעת, שעלתה לנו במלחמה הנוראית ביותר בתולדות המדינה. כמעט בלתי נתפס לחשוב שזה אותו צבא שבו כבר 51 שנים מדברים על טראומת מלחמת יום כיפור. ובכל זאת, מודיעין שהיה נגיש לא הגיע לאנשים הנכונים בזמן הנכון, וגם אם הגיע נותח בצורה שגויה תחת אותו קונפורמיזם מחשבתי.
ההחלטה של הרצי
גם ביחס לאירועי הלילה הנורא, התחקיר מאשר כי ניתן היה לבצע פעולות נוספות שהיו, לכל הפחות, מסייעות לצמצם את הנזק של פלישת חמאס, שאליה כמובן הצבא לא התכונן כי חשב ש"כלי" כזה או אחר יספק את ההתרעה הקריטית. באותה הערכת מצב לילית, החליטו הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד לא להעלות כוננות, כדי שלא לחשוף "כלי" חיוני. התחקיר קובע חד-משמעית: ניתן היה לבצע פעולות שלא היו מסכנות מקורות. אבל הרמטכ"ל אפילו לא דרש שראש אמ"ן או ראש חטיבת המחקר יהיו בשיחה.
פרט מטלטל נוסף בנוגע ללילה ההוא מדבר על כך שכל סוגיית כרטיסי ה-SIM התנהלה בוואטסאפ של הקצינים הכי בכירים במטכ"ל. חטיבת המחקר לא תפקדה, חטיבת ההפעלה לא יזמה ולא הובילה, 8200 לא מיצתה את יכולותיה וכלל גורמי המודיעין לא זיהו פעולה יזומה של חמאס.
צודק מפקד 8200 היוצא, תא"ל יוסי שריאל, שעקץ את הרמטכ"ל על התחקירים בכלל ועל אגף המבצעים בפרט, כפי שנחשף שלשום ב"ידיעות אחרונות". "הגוף שנקרא צה"ל קרס לשעות ארוכות, הדם לא זרם, אבל תחקיר חטיבת המבצעים מראה שצריך לחלק ללב של צה"ל צל"ש על תפקודו", עקץ, "אני מקווה שמשאית הצל"שים מחכה פה". אכן, אם חברו של ראש אגף המבצעים מתחקר את אגף המבצעים, מה חשבו שייצא?
ואם זה לא מספיק, מפקד פיקוד הדרום, אלוף ירון פינקלמן, מינה את תא"ל (במיל') טל חרמוני לתחקר את הפיקוד, אחרי שהשניים היו צמודים מתחילת המלחמה ובעצם חרמוני היה מספר 2 של אלוף הפיקוד. זאת צורה לתחקר? מקורבים למטכ"ל ניסו לפזר ספין, לפיו הוא רצה ועדה חיצונית בהובלת שאול מופז, ונוטרל על-ידי הדרג הפוליטי. עם כל הכבוד, גם אם זה נכון (כשהאמת מורכבת: הרמטכ"ל אפילו לא עדכן את שר הביטחון דאז בנושא), ממתי הפתרון הוא לכסות את התחקירים בעננים של ניגוד עניינים?
מצד שני, אין הרבה ציפיות ממי שמינה את תא"ל שלומי בינדר, ראש חטיבת המבצעים ביום שבו ניר עוז ונחל עוז הופקרו, לתפקיד ראש אמ"ן, עוד לפני שבכלל התברר מה חלקו במחדל.
התיקון של זמיר
הפתרון ההכרחי, המתבקש והמוסרי לתסבוכת שנוצרה הוא כמובן ועדת חקירה ממלכתית, שאותה היה צריך להקים מזמן. בהינתן שהממשלה עומדת בסירובה – למרות נתוני הסקרים ולחץ של משפחות שכולות – ניתן רק לקוות שהרמטכ"ל הבא, אלוף אייל זמיר שיקבל את המושכות בשבוע הבא, יחליט לפתוח לפחות חלק מהתחקירים, לגבש מסקנות אישיות ובעיקר להגיד: חלאס. מה שהיה, לא יהיה. גם ככה הדרך לשיקום האמון ארוכה. ואם זמיר לא יאפס את הצבא, בסוף לא יישאר מה לשקם.
