לאחר כחודש של שחרורי חטופים חיים, התקיימו בשבועיים האחרונים שתי פעימות החללים שהשיבו לקבורה בארץ את שירי, אריאל וכפיר ביבס, עודד ליפשיץ, צחי עידן, שלמה מנצור, איציק אלגרט ואוהד יהלומי זיכרונם לברכה. כעת, בתום העסקה, כשברקע משבר במגעים, מרבית החטופים בשבי הינם חללים, 35 במספר, ככל הידוע לישראל.
אחד מהם הוא טל חיימי ז"ל, סגן הרבש"ץ של קיבוץ ניר יצחק, שנפל על הגנת הקיבוץ. בן דודו, אודי גורן, אומר ש"קרה תקדים משמעותי במלחמה הזאת. ממשלת ישראל הכירה בפועל בחשיבות של החזרת החללים במתווה. זה נותן לי תקווה שאכן האסימון נפל אצל מקבלי ההחלטות ושכל מי שמעורבים באירוע הזה מבינים שצריך להשיב את כולם".
3 צפייה בגלריה
מור גודארד השרוני: "אבא לא היה רוצה שחיילים יסתכנו לחלץ את גופתו, לכן הדרך היא בעסקה"
(צילום: תומר שונם הלוי)
עם זאת, לדבריו, "החרדה גדולה. מדובר בהסכם בין צדדים שלא סומכים זה על זה וכל ההתנהלות היא לנוכח הדבר הזה. אני הקטן לא יודע להגיד אם מה שאנחנו רואים עכשיו זה שעושים שרירים כדי להבטיח את ההמשך, או שיש פה ניסיון לפוצץ הכול, אבל בסוף מבחן התוצאה זה הדבר היחיד שמעניין".
דורית אור היא אימו של דרור אור. אשתו יונת נרצחה בביתם בקיבוץ בארי, ילדיהם עלמה ונעם נחטפו ושבו בעסקה הראשונה, ואילו דרור נרצח ונחטף ועודנו מוחזק בעזה. "כדי שכמשפחה נוכל לנשום ולהשתקם ולצאת מ-7 באוקטובר צריך שיחזירו את דרור, ושנוכל לקבור אותו ליד אשתו היקרה והאהובה", היא אומרת. "ואני מפחדת. בכלל יודעים איפה הוא? מאז 2 במאי, כשאמרו לנו שהוא נרצח, אין ידיעה על שום דבר. הוא חייב לחזור, רגע אחרי שיחזירו את כל החיים".
"יש בי שמחה גדולה על מי שחוזר, אבל יש גם קנאה", מספרת בר גודארד, בתו של מני גודארד ז"ל שנחטף מקיבוץ בארי ונרצח. "כי אני לא אחכה לו ליד הגבול. הוא לא חוזר לחיבוק שלי, לא חוזר לשיקום. יש תחושה של החמצה, למה העסקה הזאת לא קרתה קודם? יכולנו להציל עוד אנשים. אני לא הייתי רוצה שאבא שלי יחזור במצבו על חשבון אף חטוף חי. צריך להוציא משם את מי שבחיים הכי מהר שאפשר. יוצא לאחותי מור ולי לדבר על זה, לא מזמן אמרנו שאם אמא הייתה בחיים (איילת גודארד ז"ל, שנרצחה ב-7 באוקטובר - י"צ), אבא כבר היה חוזר. היא הייתה מוצאת את הדרך להחזיר את כולם. אנחנו מנהלות איתם שיח כל הזמן, חושבות מה הם היו אומרים לנו לעשות".
3 צפייה בגלריה
"לא יכולים לשכפל את הסבל שעברו משפחות גולדין ושאול במשך יותר מעשור". אודי גורן
(צילום: יובל חן)
"ברור לי שבסיטואציה שנוצרה, כשכולנו היינו בקיבוץ באותו יום, אם הם היו יודעים שהם שילמו בחייהם כדי שכולנו נישאר בחיים הם היו חותמים על זה", ממשיכה אחותה, מור גודארד השרוני. "אבא לא היה רוצה שאף חייל יסכן את עצמו בניסיון לחלץ אותו כשהוא לא בחיים, ולכן הדרך היחידה להביא אותו, את כולם, זה בעסקה. המחיר הוא לא על החטופים, אלא על 7 באוקטובר. המדינה הפקירה את כולם ועכשיו היא צריכה לשלם. זה היה צריך לקרות כבר ב-8 באוקטובר, אבל כנראה שלפעמים הגאווה גדולה מדי.
"בסופו של דבר המאבק הזה הוא לא רק על אבא. הוא עלינו כמדינת ישראל, כאנשים, על הערכים שלנו. זה באמת לא ייגמר עד שכולם יחזרו, זו לא רק סיסמה. תראו את השבים, הדבר הראשון שמעניין אותם זה מה עושים כדי שכולם יחזרו. זה עניין של איזו מדינה אנחנו רוצים להיות - מדינה ששמה את האזרחים שלה במרכז, מגינה ושומרת עליהם".
כעת, כשרוב החטופים שנותרו מאחור הם חללים, תמונות האופוריה וההתרגשות מהשבועות האחרונים יתחלפו במראות שוברי לב ממסעות הלוויה. "המאבק של משפחות החטופים החללים הוא מאוד בודד", אומרת בר. "צריך להסביר כל הזמן, להצטדק, למה אנחנו נאבקים כל כך על גופה. אנחנו לא נאבקים בשביל סוף שמח. יש פחות התגייסות".
"אנחנו מפחדים לאבד את התמיכה הציבורית", מסכים אודי גורן. "אנחנו צריכים את הציבור מגויס, פעיל, ברחובות. הזמן שחלף מאז העסקה הראשונה מראה לכולם, למשפחות, לעם, לממשלה, מה ההשלכות. אני חושב שהציבור מספיק מעורב כדי להבין את החשיבות ואת הערך של סגירת המעגל. אנחנו לא יכולים להמשיך ולשכפל את הסבל שעברו משפחות גולדין ושאול במשך יותר מעשור. לילדים של טל, שאחת מהם הוא לא זכה להכיר, מגיע הביטחון לדעת שאבא שלהם קבור באדמות הקיבוץ שסביו ייסדו, שבו הוא נולד ושעל הגנתו הוא נפל".
"צריך להחזיר את כל מי שחי, כי יכול להיות שמחר הוא לא יהיה חי", מסכמת דורית אור. "זה דחוף גם בעיניי כאם שכולה, תואר שלא חשבתי שיהיה לי אי-פעם. דרור היה הבנאדם הכי טוב אי-פעם בעולם הזה. מאז שהוא נולד הוא היה אדם שכולו שקט ושלווה. היה לנו משפט במשפחה, כשדרורי בשטח - יורד המתח. גם בסיטואציות סוערות הוא היה נכנס לחדר עם החיוך שלו, זורק איזה משפט בהפוך על הפוך וכולם מחייכים. הוא חסר לנו כל כך. שלא לדבר על איזה אבא הוא היה.
"עלמה, נעם ויהלי (ילדיו של דרור - י"צ) זקוקים לסגירת המעגל הזו. זה לא שהם מחכים למשהו שמח, אבל זה בהחלט עניין של סגירת מעגל, שיהיה אפשר לנשום רגע. ליונת יש קבר, ויש לזה משמעות. אני מאמינה שהנשמה של האדם הולכת למקום שבו נמצאות הנשמות, הוא כבר לא סובל יותר, אבל גם לו מגיע לנוח על משכבו בשלום. אנחנו לא באמת מצליחים להתאבל, ואנחנו צריכים את זה כדי להתחיל להתמודד עם המצב החדש, לגדול, לצמוח. אנחנו עוד שם, עד שהוא יחזור".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.03.25
