בספרו החדש כותב ח"כ חילי טרופר על אחורי הקלעים של ההחלטה לחזור למלחמה לאחר שחמאס הפר את תנאי ההסכם הראשון להפסקת אש והשבת החטופים, בראשית דצמבר 2023. "איזנקוט היה היחיד שחשב כי נכון להמשיך בה (בעסקה)", כותב טרופר, שהיה אז חבר בקבינט, והסביר שאיזנקוט טען שמוטב להחזיר את מי שאפשר (בהם חלק מהנשים והמבוגרים) ולהתאמץ להחזיר את ההסכם למסלולו. "רוב האנשים בצמרת סברו שהנסיגה מהסיכום כעת תפתח את הדלת להפרות נוספות במעלה הדרך". טרופר היה חלק מאותו רוב, ובספרו הוא מכה על חטא: "במבט לאחור, נדמה לי שאיזנקוט צדק... אומנם חולצו חטופים במבצעים נועזים, אך רוב החטופים שחזרו - חזרו בארונות".
1 צפייה בגלריה
הרמטכ״ל, רב-אלוף הרצי הלוי בשיחה עם מפקדי צה״ל בה הוצגו התחקירים המערכתיים של אירועי 7 באוקטובר
(צילום: דובר צה"ל )
אלא שלא רק הדרג המדיני נושא באחריות. לקונצנזוס בדבר חידוש המלחמה, גם על חשבון חטופים שאולי אפשר היה להשיב, הייתה שותפה מערכת ביטחון ששקעה בטראומה של כישלון מחפיר ומשפיל ורק התחילה במסע השיקום. למעשה, ייקח חודשים ארוכים עד שצמרת צה"ל והשופרות שלה בתקשורת יפסיקו עם המנטרה לפיה "רק לחץ צבאי יביא חטופים", ויתחילו להטיל את כובד משקלם בעד הפסקת אש והצלת ישראלים וישראליות מהתופת. בינתיים, אנשים שנחטפו חיים - מתו. מי ברעב, מי ממחלות, מי מההפצצות של חיל האוויר. דמויות כמו אלי שרעבי הגיבור נאחזו בכל רבע פיתה בזמן שהשר איתמר בן גביר גוזר עליו עינויים כדי לספק תאוות לייקים נרקומנית.
כשקוראים את ממצאי התחקירים של הצבא, ניתן לתהות האם בכלל היה קיים תסריט שבו הצבא מטיל את כל כובד משקלו כדי ללכת בדרכו של איזנקוט, שהבין כבר אז ש"לחץ צבאי" יכול, במקרה הטוב, להביא חלק מהחטופים והחטופות אך לא את רובם, כפי שאכן קרה. הרי היקף ועומק המחדל כל כך דרמטיים, כל כך חסרי תקדים, כל כך הפוכים לתפיסה העצמית של המערכת, ובעיקר כל כך טריים. והנה, רק הצבא חזר להדגים לציבור המבוהל והחרד ולו מקצת מעוצמתה של מכונת המלחמה הישראלית, ואולי כך למחוק במעט את חרפת ההפקרה של ניר עוז ונחל עוז, בארי ופסטיבל נובה. גם ככה הפסקת האש שכן הייתה לא החליקה בגרון של הכוחות בשטח, שהתריעו מפני קושי לחדש את הקרבות (והתבדו לגמרי). אז להמשיך עם עוד עצירה, תחת המניפולציות המתועבות של חמאס?
גם ערב חילופי הרמטכ"ל, בצבא פשוט לא מבינים (או מסרבים להודות): 7 באוקטובר היה אומנם שיאו של כישלון מקצועי ומוסרי, אבל הוא בהחלט לא היה הסוף שלו
תחקירי הצבא עוסקים במה שהוביל ל-7 באוקטובר וקרה במהלכו, אך הם גם מסבירים, לפחות מבחינה רגשית, כיצד בהמשך הצבא היה שותף למדיניות שעלתה בחייהם ובסבלם הלא-יתואר של אזרחים תמימים, שנחטפו מהמיטה ומרחבת הריקודים. הם מגלים את המחיר הנורא של ניהול המלחמה בידי דמויות שהתקרה התרסקה להן על הראש והחריבה באחת קריירות בנות 30 ו-40 שנה. ומכיוון שצה"ל ממש נרגש לתדרך שחידוש המלחמה בעזה יהיה אקסטרווגנזה, ואף מפגין זחיחות בזירות אחרות, ניתן להסיק למרבה הצער שגם ערב חילופי הרמטכ"ל, בצבא פשוט לא מבינים (או מסרבים להודות): 7 באוקטובר היה אומנם שיאו של כישלון מקצועי ומוסרי, אבל הוא בהחלט לא היה הסוף שלו.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.03.25
