כמעט שנה וחצי אחרי פרוץ המלחמה, ישנם עדיין ילדים שחיים במציאות בלתי אפשרית. לצד אלה שמתמודדים עם אובדן הוריהם, יש גם כאלה שאבותיהם חטופים בידי חמאס, והם אינם יודעים מתי, אם בכלל, יזכו לראות אותם שוב. מסמך משפטי חדש, שהוגש על-ידי פרופ' דנה פוגץ' ועו"ד שלי אביב-ייני, מאיר פן אחר של המשבר המתמשך.
"ההשפעה על הילדים אינה רק רגשית, אלא היא הפרה מתמשכת של זכויותיהם הבסיסיות לפי המשפט הבינלאומי", מדגישים במסמך, שמבוסס על אמנת האו"ם לזכויות הילד ואמנות בינלאומיות נוספות, וטוען כי ישראל מחויבת להכיר בזכויותיהם של ילדים אלה ולראות בהן שיקול מרכזי במאמצים לשחרור החטופים. "זו לא רק סוגיה של רחמים או חמלה", אמרה פרופ' פוגץ', "אלא חובה משפטית ממשית של המדינה לפעול להגנת זכויות הילדים, שהפכו בעצמם לקורבנות עקיפים של הטרור".
"מה זה לחיות בלי אבא? זה להגיד לו כל הזמן שאבא יחזור, כדי שתהיה לו תקווה", סיפרה רבקה בוחבוט, אשתו של אלקנה החטוף בעזה, ואמא של ראם דוד בן הארבע וחצי. "זה להסביר לו שמחפשים את אבא. זה להקשיב ולהכיל כשהוא אומר ובוכה שהוא מתגעגע אליו ושעצוב לו. כשהוא רואה מטוס בשמיים, הוא מבקש – תביאו לי את אבא שלי. זה להתמודד עם חרדות נטישה כי הוא מפחד שגם אני 'אלך לעזה'. זה להרגיש כל הזמן את החוסר שלו ושל הדברים שהם עשו יחד.
"הילד גם בשבי. הוא גדל ומתפתח, הולך לפארק ומשחק – אבל הוא בשבי. אי-אפשר להתקדם עד שאבא שלו לא יחזור. הוא כל כך קטן, אבל הוא מבין וסופג הכול, ואבא נוכח איתו כל הזמן. הוא אומר – אני אוהב את הקיץ כמו אבא, אני אוהב מים חמים כמו אבא. הוא אמר שבטח גנבו לו את הארנק עם הכסף, אז הוא שומר את כל הכסף שלו בשבילו. ביום המשפחה, הוא צייר אותנו בגן – את אלקנה שמח וצבעוני, ואותנו בשחור ולבן, כי עצוב לנו והוא יודע את זה", היא תיארה.
רבקה הוסיפה: "אני יודעת שאלקנה מחזיק מעמד, שהוא יודע שיש לו אישה שנלחמת עליו, שיש לו ילד שמחכה לו. הוא יהיה בהלם לראות את הילד הגדול, הטהור, הקסום הזה, שלא מוותר על אבא שלו. אני מעודדת אותו, את הדמיון ואת התקווה. אף אחד לא ייקח לי את התקווה".
גם רוני ועלמא, הילדות של לישי לביא-מירן ושל עמרי מירן, מחכות לאבא שלהן, שנחטף לנגד עיניהן. "אני עושה הכול כדי שלצד הכאב, הצער והקושי, הילדות שלנו יחיו בשמחה", אמרה לישי. "עם זאת, גם רוני ועלמא היו בנות ערובה, וראו את אבא שלהן נלקח מהן, ויש לזה ביטויים פיזיים ונפשיים. רוני בת שלוש וחצי, והשיח על אבא קיים כל הזמן, על הגעגועים אליו. היא זוכרת כמעט כל פרט, ומספרת כל הזמן - מה קרה באותו היום, מי היה, למה באו אלינו. היא מדברת עליו, וגם אליו, מדברת אל התמונה שלו.
"עלמא בעצם לא מכירה אותו, רק מתמונות ופוסטרים. היא הייתה רק בת חצי שנה ביום שבו נשללה ממנה הזכות הבסיסית לגדול עם אבא. והן עדיין שם, באותו יום. ויחד עם העצב הגדול – אני אומרת ויודעת – עמרי יחזור, על הרגליים. אין אפשרות אחרת, והתקווה היא שאנחנו מתקרבים ליום הזה. אנחנו חייבים להחזיר אותו, יש לו שתי ילדות שמחכות לו בבית. חייבים להחזיר את כולם", סיפרה לישי.
"קבוצות החטופים נחלקות בתודעה הציבורית לכמה קבוצות - הנשים, המבוגרים, החולים, וכל השאר", הסבירה פרופ' עו"ד דנה פוגץ', מהקריה האקדמית אונו ומשרד עו"ד פוגץ' קידר-ברוך, המייצגת נפגעי עבירות חמורות, בהם ילדים. "אחרי כמעט שנה וחצי כל החטופים כבר לא נמצאים במצב כשיר ובריא. אבל יש קבוצות שצריך לשים עליהן יותר זרקור, כמו האבות לילדים. צריכה לצאת כאן אמירה ברורה - שצריך להשלים את העסקה, בין היתר בגלל שיקולים של זכויות של בני המשפחה, במיוחד של ילדים קטנים.
"במשפט הבינלאומי והישראלי מכירים מאוד בזכויות הילדים, נעשה שימוש באמנת זכויות הילד בהמון הקשרים משפטיים. הציפייה שלי היא לא מחמאס שיכיר פתאום בזכויות הילדים, אלא ממדינת ישראל שחבה זאת לילדים, ומהקהילה הבינלאומית, שתכיר בצורך להגן על האינטרסים שלהם. אנחנו כמשפטנים חושבים מתחילת הדרך על נימוקים משפטיים שיוכלו לעזור להם. המשפט לא יוכל לפתור את הכול, אבל הפגיעה, ההרגשה של המשפחות – היא של חוסר שליטה. הפעולות הללו, בראייה שלנו, הן גם להחזרת השליטה".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.03.25
