כזה עוד לא ראינו, וחשבנו שראינו הכול. וכבר הייתה אלימות בכנסת, ולא רק בשנה האחרונה, גם בתקופות אחרות וממשלות אחרות. אבל תמונה כזאת, של אנשי משמר הכנסת במדיהם השחורים, בעמידה מאיימת מול קבוצה של הורים שכולים והורי חטופים - לשם עוד לא הגענו. ובואו נודה - גם לא האמנו שנגיע.
וזה לא נגמר בעמידה. היו גם רגעים ארוכים של אלימות פיזית ממש נגד אותם הורים, מכות, דחיפות, אגרופים, אחד ההורים התעלף, אחר פרץ בבכי. אנשים שחשים מבוזים, מושפלים, מותשים, מנסים להחזיק מעמד. ומול מי? מול משמר "בית העם", כפי שנוהגות המשפחות לכנות את הכנסת.
רק תחשבו איך אנחנו מגיבים כשאנחנו רואים את זה בפרלמנטים אחרים בעולם. באילו צהלות צחוק אנחנו מגיבים לנחשלות, לירידות, לפרימיטיביות שניבטת אלינו מהמסך. לא, מה פתאום. אצלנו זה לא יכול לקרות
רק תחשבו איך אנחנו מגיבים כשאנחנו רואים את זה בפרלמנטים אחרים בעולם. באילו צהלות צחוק אנחנו מגיבים לנחשלות, לירידות, לפרימיטיביות שניבטת אלינו מהמסך. לא, מה פתאום. אצלנו זה לא יכול לקרות. זה קורה רק בפרלמנטים אחרים במקומות, נו טוב, לא נאורים כמו שלנו.
עכשיו תחשבו עלינו. איך רואה העולם את התמונות האלה מהפרלמנט הישראלי. קבוצה לא גדולה של הורים שכולים מבקשת לעלות ליציע הכמעט ריק במליאת הכנסת בעת דיון 40 חתימות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. זה כל מה שהיא רוצה. לשבת ביציע ולהקשיב לדיון. אולי להניף תמונות של חטופים. אולי לצעוק משהו מדי פעם במחאה על מה שהם עוברים כבר שנה וחמישה חודשים. שום דבר שחברי הכנסת המכובדים לא יוכלו להכיל, בטח לא אחרי מה שהם עצמם עושים בזמן הדיונים במליאה. והנה, אותם אנשים שיש להם את כל הלגיטימציה לדרוש את מה שהם דורשים, נתקלים בסירוב של משמר הכנסת, שמקבל את הפקודה ממנכ"ל הכנסת שמקבל את ההוראה מיו"ר הכנסת. אותו יו"ר, שכמה דקות לאחר מכן, יתיישב על הדוכן בזמן הדיון, בחליפה ועניבה שאף גרגיר בוץ לא דבק בהן, ובארשת פנים פומפוזית, כאילו כל זה לא קשור אליו. כמה חוסר חוכמה, שלא לומר טמטום, צריך כדי לתת את ההוראה הזאת. כמה ניתוק ויוהרה.
כן כן, אלה אנחנו, התקשורת, לא הפוליטיקאים
אתם מציגים רק את הרע, התלונן השר מיקי זוהר באחד הראיונות שבהם ניסה להוליך את החרפה מהליכוד והלאה. כן, כן, אלה אנחנו, התקשורת, לא חבריו הפוליטיקאים שהגיעו אתמול לשפל חדש.
משפחות שכולות מתעמתות עם משמר הכנסת
(צילום: סיון חילאי, מועצת אוקטובר)
אבל מה אנחנו מתפלאים. מה חשבנו לעצמנו. שהיחס המשפיל הזה ייגמר רק בוועדות, כשראשי הוועדות, מרוטמן ועד אדלשטיין, מתפרצים על הנוכחים - אב שכול, אם שמחזיקה בידיה תמונה של בנה החטוף - ומאיימים לסלק אותם מהדיון, ומול המצלמות, בלי בושה, גם קוראים לשומרים שיזרקו אותם מהאולם.
והאטימות, והניתוק, והשפה הגסה, נטולת האמפתיה. מה עוד לא ראינו שמסביר את הפתעתנו אתמול. הכול היה שם. ובעיקר התחושה הגלויה לעין של אנשי משמר הכנסת שמותר להם להרים יד על אזרח שכל פשעו הוא שהוא מבקש ועדת חקירה שתחקור את המחדלים שהביאו למותה של בתו, לחטיפה של בנו שעדיין נמק במנהרות חמאס.
אתמול, לפני עוד נאום ראש הממשלה במליאה, קרא ח"כ חילי טרופר את מכתבו של ירדן ביבס לראש הממשלה, מכתב שהונח לאחר מכן מול עיניו של נתניהו שנמנע בהפגנתיות מלהסתכל עליו. אני מודה שקשה לי להבין מדוע מתעקשים חטופים ששוחררו, או בכלל אנשים שעברו את הטבח, לנסות ולשכנע את ראש הממשלה לבקר ביישוב שלהם, תוך הבטחה שהם ילוו אותו בין הבתים השרופים. למה חשוב לקורבנות המחדל הכי גדול שהיה במדינה, לארח את מי שאחראי לו. במשך כמעט שנה וחצי נמנע נתניהו לבקר בניר עוז. ולא רק לבקר, גם להזכיר אותו. להציג אותו על המפה כחלק מיישובי העוטף. בשביל נתניהו, כפי שראינו, היישוב הזה לא קיים. למה לעשות לו את זה קל? הרי אם זה יהיה תלוי בו, טראמפ יבקר בניר עוז לפני שנתניהו יראה שם את פניו.
נאום ארוך ומלא כרגיל בשבחים לעצמו ולממשלתו נשא אתמול נתניהו. בין השבחים לו ולחבריו שמובילים את ישראל במלחמה קשה ומבססים את מעמדנו כמעצמה אזורית חזקה, הוא לא שכח לבוא חשבון עם אלה שקודחים חורים בספינת ההצלחה הזאת, שאלה הם התקשורת והאופוזיציה. הדיפ-סטייט. והתלונות שלו, לא ייאמן, הן על הסתה. ואת זה מטיח ראש כנופיית הרעל שאפילו בנאום שלו נגד ההסתה הוא לא הפסיק להסית.
אבל מה שראש הממשלה בעיקר שידר, זה ניתוק. ניתוק מכמה עשרות בודדות של משפחות חטופים שישבו ביציע, ושהוא שכח להזכיר אותן. ניתוק משני שלישים ויותר מהציבור שמביעים בסקרים את רצונם בוועדת חקירה ממלכתית, חלק לא קטן מהם הם מהמחנה שלו. ניתוק מהתקשורת, מהאופוזיציה, מרבים רבים שהתקשו אתמול להבין את הנאום שלו. נתניהו, כך נראה, הולך ומתנתק מחללית האם. או באינטרפטציה על דברי לפיד: פעם אפשר היה לפחות לסמוך עליו שיעלה לדוכן וינאם נאום מלהיב שיחלץ אותו מהמצב. אתמול הוא נראה מנותק אפילו מעצמו.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזי רק את השורות האחרונות של נאומו הקדיש לנושא שעבורו נקרא אתמול לכנסת - הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. אלא שפה אין שום חדש. לדברי נתניהו לעולם לא תקום ועדת חקירה ממלכתית. במקומה הוא הבטיח ועדת חקירה אובייקטיבית, מאוזנת, בלתי תלויה, ממלכתית ואמיתית.
כי הרי הציבור דורש אמת, והוא, נתניהו, הוא הרי איש של אמת.
