את הציוץ הראשון העביר הבן עומר לקבוצת המשפחה ביום שלישי בשעה 15:19. "חמאס בהודעה רשמית: 6 חטופים חיים ישוחררו בשבת". לקוני, אבל לא היינו צריכים יותר כדי להבין שטל שהם שלנו ברשימה. "מטורףףף", הגיבה האישה גילה. "יאללהההה", השוותה והעלתה הבת שירה. "וואי וואי וואי", התרשמה הבת אלה. "מישהו מצליח להתרכז במשהו?", תהתה שירה. "ממש-ממש לא", הודיעה אלה.
ואני, בחדר העבודה, רק מנורת השולחן איתי, מול כתבה על פרויקט החישוף שביצע צה"ל בגבול לבנון. להיט בימי שגרה, מטרד ביום כזה. להאמין? להתרגש? עוד יש בכלל שריר רגש אחרי 501 ימים של מתח, תסכול, ספינים, אכזבות?
7 צפייה בגלריה
טל ועדי שהם בביתם. איך אפשר לא לקרוס ולהתפרק לחתיכות? אפשר, כי פשוט אין ברירה
(צילום: אביגיל עוזי)
הווטסאפ המשיך לסעור עם הודעות נלהבות ואימוג'ים בשלל לבבות ומחזיקי אצבעות. היה מי שהזכיר מה אמרתי פעם-פעם, כששישה מבני המשפחה חזרו מהשבי אחרי 50 ימים וטל, בעלה של אחייניתי, לא: "6 מ-7". תכף זה יהיה סוף-סוף "7 מ-7". אבל בינתיים צריך לחכות עד שנראה אותו בעיניים. מעולם יום שבת לא היה כל כך רחוק משלישי.
הכול מטורף
בשבת, ב-9:49, עמד טל על במת חמאס ברפיח, מיקרופון בידו, ודיקלם טקסט מוכתב. בשידור החי של "אל-ג'זירה" לא שמעו מה אמר. כנראה תקלת סאונד, וטוב מאוד שכך. ב-9:52 הוא נכנס לרכב של הצלב האדום. זהו, הוא כבר לא חטוף. ב-10:00 בדיוק הוא חבר לכוח צה"ל ברצועה.
בחדר נעול בבית החולים בילינסון, אחרי שהופרדנו מהניידים שלנו, הרשה לנו קצין המודיעין הצמוד לראות את הרגע הזה בשידור ישיר. אז, בין המכונית הלבנה של הצלב האדום לכחולה-ממוגנת של צה"ל, מול רופא ופסיכולוגית שההתרגשות שלהם ניכרה גם בלי סאונד, נקלט החיוך הראשון של טל. התפרצות השמחה בחדר באותה שנייה התבטאה בבכי חסר מעצורים (מור ולי, אחיו ואחותו), הנפת ידיים וקריאת "ישששש" (יובל, גיסו), דמעות על הלחיים (אנה-לי, בת זוגו של יובל), וקפיצה ספונטנית עד התקרה (אני – כך לפחות הרגשתי. בסרטון ששודר מיד אחר כך התברר שרק מחאתי כפיים).
מהתחנה הבאה, בסיס רעים, מדווחים לנו גלעד וניצה, הוריו של טל, שאשתו עדי רצה אליו עם הילדים נווה ויהל והם שומעים קריאות "אבא, אבא". עוד רגע וגם שניהם יצטרפו לדבוקה המאוחדת באושר עילאי. ואחר כך המסוק באוויר והלוח המחיק עם המסר הראשון לעם היושב נרגש בציון. "חופש", כתבה עדי, ונווה הוסיף: "זה מטורף".
הכל אצל נווה "מטורף" בימים אלה, משניצל טעים עד אבא חוזר. ואז המנחת בבילינסון, עם רעש המנועים האדיר והרוח העצומה, והפרגוד שמסתיר מהנאספים את החבורה המסקרנת. הרכב אטום החלונות תודרך לקחת את כולם ישירות לבית החולים, אבל פתאום הוא עוצר, כי טל רואה את החברים הצוהלים עם כרזות לכבודו, והדלת נפתחת בניגוד לפרוטוקול, והנה עוד חיוך, עכשיו כבר מאוזן לאוזן, שהופך לנחלת הקהל והמצלמות, ותוך דקות מציף את האתרים והערוצים. טל חזר. טל צוחק. טל איתנו. "הוא כל כך הוא", תגיד עדי בסוף היום.
משפחתו של טל שהם מחכה לו בבית החולים
(צילום: עומר מירון / לע"מ)
בתוך מחלקת השבים בבילינסון, בחדרים המבודדים שהוקצו למשוחררים, מתברר עד כמה הוא איתנו. רזה מאוד אבל זקוף, מפוקס, מתלוצץ עם מבקריו. "הדבר היחיד שאני צריך בשביל שיקום זה קיסם שיניים", הוא אומר ושולף מהכיס את הדגם החביב עליו, שכבר סופק לו. רק לחשוב איפה הוא התחיל את היום – במנהרה חשוכה שממנה הועבר ברכב עוין לרחבה מוצפת בטרוריסטים חמושים ולטקס ציני של חמאס, ואיפה הוא מסיים אותו – במחלקה מוארת ומתוקתקת, עטוף במשפחה הקרובה ובכל טיפול ופינוק אפשרי מבית החולים ומזרם משלוחים. "יש פה שוקולד דובאי, קח, קח", הוא דוחק.
דווקא בא לי חתונות
מיליון דברים הוא יצטרך להשלים אחרי 505 ימים בשבי חמאס. 505 ימים שנראים לנו כמו 15 שנים, אז כמה הם נראים לו? בינתיים הוא מנסה לשתות בכפית אוקיינוס של מידע שחסר לו. דבר ראשון, מי חי ומי מת. על חלק ידע, על אחרים לא. 102 אנשים איבד קיבוץ בארי באירוע, רשימה אינסופית, ולהבדיל מאוד גם לייזה, כלבת המשפחה, נעלמה ואיננה.
את החטיפה הוא יכול לשחזר במדויק. איך הגיע עם אשתו והילדים לבארי לחגוג את שמחת תורה אצל שושן ואבשלום (אבשל), הוריה של עדי. איך שמעו מוקדם בבוקר את האזעקות ואחריהן את המחבלים המתקרבים והסתתרו בממ"ד, כולם חוץ מאבשל שעמד בחוץ עם סכין מטבח עד שטל קרא לו פנימה כי לא היה בזה טעם. איך קפאו מול הקליעים שחדרו את הדלת המשוריינת ומול הניסיונות הכושלים לחדור אליהם לממ"ד. ואיך החמאסניקים הביאו דחפורון שחבט עם הזרוע המכנית על חלון הפלדה והתחיל לפרק אותו.
בשניות המעטות שהפרידו בין חיים למוות החליטו טל ואבשל להיכנע, וכך הוצאו כל השמונה דרך החלון: טל ראשון בידיים מורמות ואחריו השאר. הוא הוכנס לתא המטען של מכונית אחת. שושן, עדי, נווה, יהל, שרון – אחותו של אבשל – ובתה נעם נדחפו למכונית אחרת. אבשל נותר מאחור לגורלו המר. כך גם לילך, אחותי ואחותה של שושן, ובעלה אביתר שנרצחו בביתם הסמוך.
7 צפייה בגלריה
בזרועות אחיו מור ואחותו לי. לשתות בכפית אוקיינוס של מידע: דבר ראשון, מי חי ומי מת | צילום: חיים צח, לע"מ
"אבשל ואתה הצלתם את החיים של כל השאר בהחלטה שלכם", אומר לו עכשיו מור, והוא רק מתחיל להבין כמה הם חייבים לו על מה שהתרחש לפני שנה וחמישה חודשים. באותן דקות מסויטות ביצעה עדי פעולה שסיכנה עוד יותר את חייה. בזמן החטיפה לקחו המחבלים את יהל ונווה בזרועותיהם, והיא נאבקה בהם. "אמא, ילדה", "אמא, ילד", צעקה ולא ויתרה עד שהצליחה להחזיר אותם אליה.
וטל מצידו מספר שלמרות כל הסימנים הרעים עדיין קיווה בשבי שאבשל שרד את מתקפת הטרור, ומשחרר קצת פרטים על חודשי הגיהינום הארוכים, על התנהגות השובים ועל החטופים שהיו איתו שם. את המעבר לגיל 40 ציין במנהרה, שקוע בגעגוע למשפחה. "ידעתי מתי יום ההולדת כי מה-7 באוקטובר שמרתי בזיכרון כל יום שחלף", הוא משתף. בעתיד אולי יבחר לחשוף עוד ממה שנאלץ לחוות שם, אחרי שיוסרו הקליפות שמכסות על מה שבאמת מתרחש בנפשו.
אביתר קיפניס ז"לPicasaעד אז, אין כמו לחזור להיות אבא, לגשש מחדש את הדרך לאוצרות הכי גדולים שלו. בדיוק כמו שהם מגששים אליו. "רוצה חיבוק?", הוא אומר ליהל, והיא ניגשת לאט אל בין זרועותיו. "מדהים כמה היא גדלה", הוא מאבחן, "נווה נשאר נווה".
"סוף-סוף ארבעה", מתמצת נווה את האיחוד המחודש, וטל יגלה עד כמה הוא בעצם גדל וגם יצא מהאלמוניות. התראיין לכתבות בחו"ל. הופיע בעמודי החדשות ועל שער מדור הספורט של "ידיעות אחרונות". הצטלם עם נעל הכדורגל שלו, אחת מהשתיים ששרדו את פיצוץ הבית בבארי. אותה נעל שקפטן נבחרת ישראל, אלי דסה, הציג לעולם במסיבת עיתונאים אמוציונלית כשנווה עדיין היה בשבי.
ויהל הקטנה, בקטנה – התנוססה על שער "המוסף לשבת", עם תלתלי הזהב והעיניים הטהורות – סמל לצורך להחזיר את יותר מ-200 החטופים שהיו באותם ימים בשבי. בהמשך נפרסה התמונה הזו על שלטי חוצות ענקיים לאורך נתיבי אילון. אחר כך פירסמה עדי את השאלות הנאיביות, המטלטלות, שלה ושל נווה בזמן שאין להם אבא. ומדובר בילדים שלפני 7 באוקטובר הודרו על ידי הוריהם מהרשתות החברתיות בגלל קנאות לפרטיותם. טל בטח ישתגע איך הם הפכו בעל כורחם לפרזנטורים של המאבק עליו.
אבל בינתיים מחכות לו בשורות משמחות, שגם הן לא חדרו לתת הקרקע ברצועה. לאחותו לי ולבן זוגה מני נולד בן, אורי שמו. לדניאל ושקד, אחותה של עדי, נולדה אורה. לאנה-לי ויובל, אחיה של עדי, נולדה נגה. לי ויובל מספרים לו שחיכו עם העמדת החופות שלהם עד שיחזור. "דווקא בא לי חתונות", הוא אומר. ואז מור מגלה שהצטרף למועדון: "יש לי בת זוג". "באמת?", טל מופתע. "כן", מאשר אחיו, "כבר שמונה חודשים. היא מהמאבק". זוהי מאיה, בת הדודה של יאיר הורן, שחזר מהשבי, ושל אחיו איתן, שעדיין חטוף. סיפור על חושך ואהבה.
והנה עוד גילוי, שכנראה יפתיע את טל אפילו יותר. "אתה יודע, נסעתי לקברי צדיקים בפולין", אומרת לו אמו ניצה במבוכה מהולה בגאווה. "הבטחתי לעשות הכל כדי שתחזור ועשיתי".
כוכב רשת עם ג'וינט
פתאום הפנים של ניצה, וגלעד, ומור, ולי, ושושן, ויובל, ושקד, ועדי – בעיקר עדי – משדרות נינוחות, העיניים מאירות, הנשימה מוסדרת. כמה זמן עדי לא יכלה להגיד, בעודה מנסה שוב ושוב לשכנע את נווה להיכנס למקלחת, ועכשיו היא אומרת: "מחר תור טל לקלח". או שושן: "עכשיו אני קוראת את ynet בלי שיש לי תחושה של חבל תלייה על הצוואר".
אבל לכולם היה ברור לאורך כל החודשים המתישים, הבלתי נגמרים, שטל יחזור. זו הייתה מנטרה שחזרה על עצמה ונועדה לחזק את האמונה, לצד ביטחון מוצק של מי שמכיר את האופי שלו, את היכולת להתמודד ברוגע עם המצבים הכי קשים, לשמר נפש חופשייה גם כשהגוף כלוא בשלשלאות.
מהיום שנחטף, בני המשפחה הקרובה היו מושקעים באופן טוטאלי במאבק לשחרורו (שושן ועדי מתנצלות, הן יכלו להצטרף רק אחרי 50 ימים). הגיעו עד קצות העולם וקצות גבול האנרגיה שלהם. כל אחד בסגנונו ובקו שבחר לפעול. הוריו ואחיו בעצרות, במשכן הכנסת ובאולפנים, לפעמים במתינות ולפעמים בדציבלים גבוהים.
לילך קיפניס ז"לכמו בני משפחות חטופים אחרות, הנסיבות גרמו להם לגדול לתפקיד שאף פעם לא ייעדו לעצמם. מור, למשל, לא מסתיר את הסיגריות שבהן הוא מגלגל מריחואנה רפואית. כשזכה לשיחת הווידיאו הראשונה עם טל החופשי, קיפץ מחוץ לבילינסון אוחז בג'וינט בממדים שהפכו אותו לכוכב רשת. למחרת עמד בתוך בית החולים במסיבת עיתונאים מכופתרת ונשא דברים ממלכתיים.
עדי בחרה לפעול בשקט. ישבה עם כל מי שיכול לדעתה לעזור, מכל קצוות הקשת הפוליטית. פעם אחרי פעם, פגישה אישית ועוד פגישה, מבט בעיניים, שיח כן ואמיתי כהגדרתה. "זו לא תוכנית ריאליטי, זה חיים ומוות", הסבירה למה היא מתרחקת מהזרקורים ומדוע היא חייבת לדייק בכל פעולה ובכל הימנעות מפעולה. את מה שהיה לה לומר ביטאה בפוסטים שחודרים הכי עמוק באיפוק שלהם, בפיסות החיים שנחשפו שם, במילים המדודות.
אבשלום הרן ז"ליחסי ציבורגם בעזה וגם אחרי ששוחררו, גוננה על נווה ועל יהל בכל דקה ביממה – הייתה בשבילם הכי שני הורים שאפשר. נלחמה למען טל כאילו אין לה ילדים ולהפך. 100 אחוז עבורם, 100 אחוז עבורו. להסתכל על הלו"ז הבלתי אפשרי שלה – אמלק: להעיר, להאכיל, לדאוג למטפלת, לנסוע לפגישה, לחזור, להשכיב, להעיר, לארוז תיק לנסיעה, לא לשכוח כלום, לפרוק, לחפש את הסנדל שנפל, לצאת לפגישה נוספת – ולראות אישה ביונית. "מתי בכלל יש לה רגע לעצמה", שאלו אותי, "להתמודד עם כל מה שעבר עליה?".
למרות גילם הצעיר של הילדים, סיפרה להם את האמת גם כשזו הייתה קשה. כי האמת בעיניה היא בסיס האמון בינה לבינם. לכן עידכנה אותם בכל שלב של עסקת החטופים, על הסיכויים והמכשולים, בלי להמתיק עם תקוות שווא. גם בממ"ד בבארי בשבת ההיא, כשבחוץ מחבלים ובפנים אימה גדולה, ונווה שאל אותה אם הם ימותו היום, ענתה: "אני מאוד מקווה שלא, אבל אני לא יודעת". לא רצתה שהדבר האחרון שהוא עלול לשמוע ממנה בחייו יהיה שקר.
לדבר שוב בקול רם
בשבועות האחרונים, יום שישי אחרי יום שישי אחרי יום שישי, כמו עינוי סיני על סטרואידים, קיבלה עדי בטלפון מקצינת הקשר של הצבא, עדי ברשדסקי (בעלת דרגות אל"ם ונשמה יתרה) את רשימת החטופים המשתחררים בשבת – וטל לא ביניהם. איך אפשר להמשיך ככה עוד שבוע? לא לקרוס ולהתפרק לחתיכות? אפשר, כי פשוט אין ברירה. יש את נווה ויהל והתקווה שאסור לאבד.
נווה היה בן שמונה כשנחטף. בדרך לרצועה, בין החמאסניקים החמושים, הוא ראה גופות של חברי בארי מוטלות מסביב ואת עשן הבתים הנשרפים. בדירות המסתור שבהן הוחזק עם משפחתו נחשף לטרוריסטים עם רובים טעונים. כשחזר, ביטא את מה שנאצר בו בציורים זועמים, משלב דמויות מחבלים רעים עם מילות שנאה. במשך תקופה מסוימת גילה חיבה מופגנת לרובי צעצוע. הסתובב איתם וירה לכל עבר. למי שספג את הכדורים הדמיוניים היה ברור: אחרי מה שחווה, הוא רוצה להחזיר את השליטה אליו. להיות המאיים ולא המאוים.
7 צפייה בגלריה
התפרצות האושר ברגע שטל נראה על המסך. חשבתי שקפצתי לתקרה, מתברר שנשארתי לשבת | צילום: חיים צח, לע"מ
מילדון רך לפני שנחטף – "כשהלכנו לעזה", הוא ניסח בתמימות מיד כששב – הפך לגברבר כמעט בן 10, שמשחק כדורגל וכדורמים, למד להשיט סאפ וחורש על אופניים. מאז ששוחרר הוא טס לחו"ל בסיטונות, בדרך כלל עם עדי ויהל, כדי להמחיש בעצמו מה זה להיות פדוי שבי עם אבא שבוי. בין היתר פגש את האפיפיור, שקודם שלח לו מכתב וקיבל תשובה מנומסת.
מדי פעם המריא עם קרובי משפחה למשחקי כדורגל שיאפשרו לו קצת אסקפיזם. ראה למשל בבודפשט את ישראל מובסת 4:1 על ידי איסלנד, אבל נאחז בחוויה ודיפדף את התוצאה. "הגול השלישי היה הכי יפה", פירגן לכובש האיסלנדי. אחר כך, בחדר ההלבשה העגום, חיבק את הכוכב ערן זהבי, את הקפטן אלי דסה ובמיוחד את השוער עומרי גלזר, כי נווה הוא ילד שמחבק את כולם, בעיקר את בעלי הזיקה להפועל באר-שבע, הקבוצה שבחר לאהוד כי סבא אבשל ז"ל אהד אותה.
יהל הייתה בת שלוש וחצי כשנדחפה למכונית שלקחה אותה לשבי. פעוטה שבשנייה אחת הושלכה מגן עדן לגיהינום. כשבני המשפחה החטופים הצטוו ללחוש במקום לדבר, כי החמאסניקים חשבו שאמצעי ההאזנה הישראליים מסוגלים לקלוט אותם, היא הייתה הראשונה להפנים. ברגעים הקשים אפילו בכתה בלי קול. רק קשר עין איפשר לעדי ולשושן להבחין במצוקתה ולגשת אליה. כשחזרה, חלפו שלושה שבועות עד שהסתגלה לדבר שוב בקול רם ופסקו הלחישות.
ואז הפציעה שוב יהל האמיתית, יולה, שחגגה יומולדת חמש כשטל עוד היה בשבי. שופעת שמחה ילדותית מוחצנת, וגם בוגרת ומבינה. יצא שיהודית רביץ הנהדרת נקשרה למשפחה מתוך הזדהות, וכשהלכנו להופעה של "הכבש ה-16" יהל אמרה: "יהודית היא חברה של אמא, וחברה של נווה וחברה שלי, אז כשאבא יחזור היא חייבת להיות גם חברה שלו".
באותה תקופה הקליטה לטל הודעות, מספרת כמה היא מחכה שישוב, כתבה לו ברכות וקישטה בציורים: פרחים, שמש, שמיים, ופעם גם ציירה את דמותו פורסת ידיים לצדדים. "אבא רוצה חיבוק ואף אחד לא בא אליו", הסבירה.
פעם בחודש מסעדה וסרט
למאבק היו שותפים גם שושן, שכיוונה גבוה. נפגשה עם סנאטורים ובכירי ממשל בארה"ב, נאמה במועצת הביטחון של האו"ם, ישבה עם המזכ"ל, הצטרפה כחברת הנהלה לארגון Hostage Aid שפועל למען חטופים בכל העולם, ונכחה בטקס ההשבעה של טראמפ, שבו הוא זכה ללחוץ את ידה. ויובל, שיזם את צעדת עשרות האלפים לירושלים בנובמבר 2023 ומאז התמיד בהובלת סיורים בבארי לכל מי שאולי יסייע, מג'רי סיינפלד עד אנשי ליכוד. ושקד, ששימשה כקמב"ץ המשפחה, יועצת משפטית ומנטלית, וממונה על הדיאלוג עם אנשי הציונות הדתית.
גם קרובים מהמעגל השני ומכרים של טל נענו לצו 8. מבת הדודה ענבל צח הטורבו, עד קהילות מעלה צביה ובארי שבהן התגורר, ובין לבין גם אנחנו – בהפגנות לחץ לעסקה, בפעולות גרילה בכבישים, במשלחות לחו"ל, בהדהוד תקשורתי, בבייביסיטינג לנווה ויהל. עניינים אחרים נדחקו אצלנו הצידה, מחוסר זמן וחשק (פתיחת דואר, החלפת נורות שרופות, גיזום הגפן שהובאה מבארי, מיון ארגזים שחולצו מהבתים השרופים בקיבוץ) או מהיעדר פניות נפשית (התאבלות על אבשל, על לילך, על אביתר, תרי).
הדבקות במשימה לא הייתה לשווא, מתברר. ברגע שנכנסתי בפעם הראשונה לחדר מאחורי הפרגוד בבילינסון, טל התנתק מחיבוק אחר אל חיבוק ארוך איתי (נזהרתי לא ללחוץ חזק), הישיר עיניים נוצצות ואמר: "בחודש מארס ראיתי את אלה בהפגנה, מחזיקה שלט עם התמונה שלי, ליד מכת"זית שהייתה שם. אחרי כמה זמן ראיתי גם את גילה עם אותו שלט. תגיד להן שממש חיזק אותי לדעת שנלחמים עלינו".
כעבור יומיים טל כבר התחבק ממושכות עם אלה, דמעות בעיניו ובעיניה. "ללי", הוא קרא לה, כפי שכינה אותה כשהייתה תינוקת, ואמר בקול רועד: "זה היה מטורף. בלב עזה, לראות שלט, פנים מוכרות, מול... (שם לב שנווה לידנו ועלול לשמוע)... השוטרים שלנו. זה כל כך ריגש אותי, באמת". "אני מאושרת לשמוע", ענתה, "זה כל מה שרציתי שיקרה". והם שוב התאחדו לחיבוק ארוך. הידיעה שהדרישה שהופנתה למשפחות להישאר בבית ולשתוק היא מופרכת, ושהזעקות לשחרור החטופים חצו את הגבול והגיעו לאוזניים הנכונות שם – מחזקת מאוד גם את הצד שהתגייס למענם כאן.
מחלקת השבים בבילינסון הפכה למעין אכסניה משפחתית. ארבעת החטופים ששוחררו באותו יום והקרובים שנאבקו עליהם הם כבר יחידה אחת. בעיקר טל ועומר ונקרט, ששהו יחד במנהרה במשך שמונה חודשים וחצי. "לפעמים אני רואה אותם במסדרון עומדים ומדברים ורוצה לדחוף אוזן, לדעת מה הם אומרים, אבל אז לוקח צעד אחורה. זה שלהם", אומר שי ונקרט, אביו של עומר. "אתה רואה אותם, אתה נמס", מספרת ניצה. "טל אומר לנו, 'הם משפחה שלי'. כל כך משמח להסתכל עליו, הוא רק צריך להעלות משקל".
הקילוגרמים החסרים יושלמו לאט-לאט, אבל התיאבון לחיים חוזר במהירות. "שני דברים אני רוצה ממך", ביקש כשהתיישבנו בחדר המשפחה, "לדאוג שאלך עם נווה למשחק של הפועל באר שבע, על תקן סבא אבשל, ולראות איתו משחק של מכבי תל אביב ביורוליג". את הבקשה הראשונה הבטחתי לממש. את השנייה פחות. "סבלת מספיק", עדכנתי אותו על מצב הקבוצה השנה.
ולשירה ואלה הוא אמר: "אחרי שאתאושש קצת, מעכשיו פעם בחודש עדי ואני יוצאים למסעדה וסרט, ואתן תשמרו על הילדים".
בתנאי שהם יהיו עם מסכים.
"בטח. בזה כבר נשחרר".
בלי האימה המשתקת
לפני שיגיע הזמן לבילויים, עדיין צריך להשקיע כל דקה במאמץ להחזיר מעזה 59 חטופים, חיים ומתים. אחת הדרכים להדגיש את הדחיפות ולרתום את הציבור למאבק היא מפגשים עם קבוצות שמגיעות לכיכר החטופים. אישית, נוח לי לשוחח בעיקר עם חניכי מכינות קדם-צבאיות. חבר'ה צעירים שכבר די מאופסים על עצמם, עם ראש על הכתפיים ושאיפות לעשות טוב. כשאתה משתף אותם בסיפור המשפחתי, הם בדרך כלל איתך. אבל כמעט תמיד יש את ההוא שמפהק, לא משנה מה השעה ומה אתה אומר באותו רגע. "ואז אחותי הקטנה נרצ...", פיהההההוק, "...חה בממ"ד יחד עם בעלה". כשאתה מביט בו כדי לאותת "בחייאת, לא מתאים", הוא מסובב את הראש כאילו התכוונת לזה שמאחוריו. "ממש סליחה", בא לך להגיד לו, "בפעם הבאה אשתדל לתאר משהו פחות מרדים".
אבל אולי אפשר לקבל את זה שמי שמחובר למאבק בלי נגיעה אישית, לא באמת מסוגל להבין את ההשפעות על כל כך הרבה אנשים שקשורים לכל חטוף. מי שכן שייך למעגל הקרוב מושפע מהמצב כל הזמן – בימים של ציפייה מורטת עצבים, מול ממשלה שמקדשת הישרדות פוליטית על פני חיי אדם, ובלילות ללא שינה.
אין פלא שבני המשפחות זכאים לטיפולים פסיכולוגיים. יש קבוצות תמיכה של מעגלים למיניהם, ויש את הפורמט הסטנדרטי של מפגש בארבע עיניים. חלק גדול מהמטופלים מוצאים תועלת בעיבוד הטראומה ובנגיעה במקומות הכואבים. עקרונית אני מאוד בעד, מעשית פחות עובד לי. השתדלתי לזרום, שבוע אחרי שבוע, ועוד שבוע צ'אנס, למרות שני הורים מכחישי רגשות. גם הפסיכולוגית התאמצה. חיפשה בעדינות סדקים להיכנס דרכם, הציעה להמשיך לנסות. עד שהגנים הקשוחים הכריעו ונאלצתי לומר לה מעל חבילת הטישו המיותמת: "עשית התקדמות יפה בשלושה חודשים האלה, אבל נראה לי שצריך להיפרד".
ועכשיו, הכי נכון לתת לטל שקט נפשי, לו ולעדי ולנווה ויהל, וזמן להחליט אם ואיזה טיפול יסייע להם. בהסתמך על חייהם בעידן הקודם, זה שהסתיים ב-6 באוקטובר 2023, אפשר להניח שישתבללו אל תוך החממה האינטימית, יבחרו בעצמם עם מי לחלוק את קרבתם וינסו להשלים יחד את כל מה שנמנע מטל ומהם במשך 505 ימים. משימה שספק אם היא בכלל אפשרית.
ובינתיים, ברור שאסור להרפות. "מהיום ניאבק על כל אלה שעוד שם, רק נעשה זאת בלי אימה משתקת", ניסחה עדי את מה שיודעים גם גלעד וניצה. עשר שעות אחרי האיחוד המאושר עם בנם ברעים, הם כבר היו מול המיקרופון בכיכר החטופים בתל-אביב, פטורים מהמשקולת שרבצה עליהם באופן אישי. "עכשיו יש לנו יותר כוח להילחם", אמרה ניצה שלפתע נראתה צעירה בעשר שנים.
"פירגנת לעצמך טיפול קוסמטי?", שאלתי.
"לא", ענתה, "פשוט חזר לי ילד, משהו קטן כזה".
גם אנחנו היינו שם, כבר בלי הטי-שירט שעליו מודפסת תמונתו של טל, עם חולצה גנרית של המטה להחזרת החטופים ועם זיכרונות על החולצה הראשונה שלבשנו אחרי השבת הנוראה, פעם-פעם, כשהכל עוד היה בכאוס מוחלט. תמונות של 12 בני משפחה הופיעו עליה לצד הכיתוב KIDNAPPED. רק בהמשך התברר ששלושה מהם נרצחו ותשעה נחטפו – שבעה מבארי, שתיים מנחל עוז.
וטל עצמו, למחרת שובו הוא כבר הצטרף למאבק. "אני מרגיש שהשארתי את האחים שלי מאחור ואני מוכרח להציל אותם", הסביר את המובן מאליו מבחינתו. הוא חתם על מכתב של אבות שהיו בשבי הקורא להחזיר את כולם עכשיו, והשבוע נפגש בנושא עם ראש הממשלה נתניהו והנשיא הרצוג, כשעדי לצידו. באופן דומה נהגו אלי שרעבי, יאיר הורן, אוהד בן עמי וקית' סיגל ועוד ועוד עדים מצולקים מהמנהרות. כי כל חטוף אחד פחות הוא לוחם אחד יותר במערכה החשובה ביותר. עד החטוף האחרון.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.03.25
