הילל טימסית בן השש מקריית שמונה יתחיל הבוקר (ראשון) מחדש את כיתה א', ויצעד שוב עם הילקוט לבית הספר שבו יפגוש מורים וחברים חדשים. רק חלק מהילדים מהכיתה החדשה שלו חזרו, אחרים ישובו אולי אחרי פורים או פסח, ויש גם כאלו שיפתחו את שנת הלימודים בקריית שמונה רק בשנה הבאה.
עד לכניסת השבת שלשום, עוד עבדו מתנדבים רבים מרחבי הארץ לסייע בניקיון ובארגון עשרות בתי הספר, גני הילדים והמעונות בעיר ש-24 אלף תושביה פונו ממנה ורק כמחציתם שבים אליה עכשיו. "אני עוד לא יודע מי המורה שלי ומי יגיעו עוד לכיתה, אבל אני סבבה", אמר הילל, שפונה עם משפחתו לירושלים. "למדתי בבית ספר אבל ידעתי שזה לא בית הספר שלי ומאוד התגעגעתי אליו. המורה שלי בירושלים אמרה לי שאני גיבור ושאני כמו החלוצים בקום המדינה שמיישבים את הגבול, אני הראשון שחוזר למקום שאני אוהב".
את ההחלטה לחזור לקריית שמונה קיבלו הוריו של הילל, שולמית ורמי, בחודש שעבר. "מאז הפסקת האש חיכינו שהמדינה תחליט מה יהיה איתנו", סיפרה שולמית. "כשהבנו שרק מנסים לדחות ולדחות הבנו שאנחנו צריכים לקבל את ההחלטות ולחזור לעיר". הבוקר היא תלווה את הילל לבית הספר: "זה 1 בספטמבר השני שלנו. כשהילל נכנס לכיתה א', לפני חצי שנה, הוא אמר שלום לכל התלמידים וסיפר להם שאוטוטו הוא חוזר הביתה. ברור לי שיהיה קשה ומורכב ורחוק ממושלם, אבל אנחנו בתהליך להשתקם ולבנות את החיים, הבית והעיר שלנו מחדש".
ליהיא קבילו, תלמידת כיתה י"ב, תפתח הבוקר את שנת הלימודים בתיכון דנציגר בעיר, שבו למדו כ-800 תלמידים לפני המלחמה, ורק כמחציתם ישובו אליו היום. בשבוע שעבר היא חזרה עם משפחתה לעיר המשתקמת. "לא פשוט להכיל את כל זה", היא אמרה. "אחרי תקופה ארוכה שלא הייתי בבית ובעיר שלי אני מבינה שצריך הרבה כוחות, אבל כבר עכשיו טוב יותר בבית".
כ-16 אלף תלמידים ותלמידות שפונו מבתיהם עזבו מאות בתי ספר, גני ילדים ומסגרות חינוכיות ב-42 יישובים. בחודשי המלחמה המבנים נפגעו קשות, ותחת הדד-ליין הכמעט בלתי אפשרי שהציבה הממשלה פעלו בשבועות האחרונים מאות קבלני שיפוצים בשיקום מוסדות החינוך, כשהם נעזרים באלפי מתנדבים.
"אמרו לנו לשדר לילדים שזה הכי נכון לחזור לשגרה בשעת משבר ולהכיל אותם, אבל מה איתנו?", שאלה אחת מהמורות בתיכון דנציגר בקריית שמונה, שנאלצה לשוב לעיר ולעקור את ילדיה מהשגרה שאליה התרגלו במרכז הארץ כדי לפתוח מחדש את שנת הלימודים. "אנחנו לא יודעים כמה תלמידים יופיעו הבוקר ואיך נקבל אותם. חושבים שאנחנו רובוטים ושאפשר להעביר אותנו ממקום למקום כמו חפצים".
המורים בתיכון, שהתכנסו לימי היערכות, התקשו להסתיר את החששות. "במשרד החינוך מנותקים ממה שקורה פה ומגיעים כדי להצטלם ולומר שהכול מוכן. גם אנחנו הורים לילדים. גם אנחנו זקוקים לתמיכה פסיכולוגית ולטיפול. יש ילדים שהמשפחות שלהם התפרקו, הבתים שלהם נהרסו. אני שואלת את הממשלה - מה חשבתם לעצמכם? זה חומר אנושי, לא בובות".
שיר ברששת, אם לשלושה מקריית שמונה ומפונה להרצליה, החליטה לא לחזור לעיר באמצע שנת הלימודים. "בסוף, בנינו כאן חיים חדשים. לילדים שלי יש חברים, הם משתתפים בחוגים. הצלחנו לשרוד כאן ואני לא רוצה לטלטל אותם", היא הסבירה. עם הפסקת המענקים הממשלתיים למפונים ישתמשו בני משפחתה במענק עידוד השיבה כדי לממן את המשך החיים במרכז הארץ.
"מבקשים להחזיר אותנו לעיר בלי צהרונים במסגרות החינוך ומעונות יום שעוד לא מוכנים, ואת השיבוצים לגני הילדים החברות שלי שחזרו לקריית שמונה קיבלו במקרה הטוב רק ביום חמישי בערב", אמרה שיר. "למפונים רבים גם אין עבודה לחזור אליה בצפון והם צריכים להתחיל הכול מחדש. אחרי שגיליתי מה מקבל תושב שגר ברשות חזקה ובמרכז הארץ, אני בכלל לא בטוחה שאוכל עוד לחזור לקריית שמונה".
יוסי בלר, אב לארבעה שפונה עם תחילת המלחמה לבית מלון באילת, החליט גם הוא לא לחזור באמצע השנה. "אני הולך להפסיד 61 אלף שקל בגלל החלטת הממשלה השערורייתית שלא מתחשבת ולא רואה בנו בני אדם", הוא אמר. שניים מילדיו לומדים במסגרות חינוך מיוחד שעדיין לא נפתחו מחדש. לו היה חוזר, היו נאלצים ילדיו לנסוע בכל יום יותר משעה בכל כיוון כדי ללמוד בבית הספר הארעי בקצרין. "שר החינוך אמר שהוא דואג לילדים שלנו. נראה לו הגיוני שילד בן ארבע יעלה להסעה בשש וחצי בבוקר כדי לנסוע לגן שלו? לא אכפת לו ולשרים משום דבר. העיקר שנחזור לעיר שאין בה מערכות חינוך נורמליות והתשתיות נפגעו בה. מנסים לקנות אותנו בכסף, אבל אני לא אפגע בילדים שלי בשביל כסף".
אבל למרות המאמצים של המשרד לפיתוח הנגב והגליל, בשיתוף עיריית קריית שמונה ומשרד החינוך, להחזיר את מערכת החינוך ביישובי הצפון לפעילות - אנשי חינוך מזהירים מפני תחושת החזרה לשגרה במציאות מורכבת. ד"ר תהלה הרץ, מנהלת הפיתוח של תוכנית החינוך "מפרש ועוגן", מומחית לילדים בסיכון ומפתחת תוכניות לימודים המסייעות לבתי ספר למפונים, התריעה כי רבים מהילדים זקוקים לתמיכה רגשית מיידית, עוד לפני אתגרי השלמת הפערים הלימודיים.
"האירוע בצפון הוא הרבה מעבר ל'טראומה' כי מדובר בחוויה מתמשכת של קרקע שנשמטת מתחת לרגליים. אסור לחשוב שעם שובם של הילדים והמשפחות הכול יחזור לשגרה", היא הסבירה. "הילדים חוזרים לבלגן אדיר, למערכת לא יציבה. מנהלי בתי הספר קורסים, והצוותים החינוכיים בעצמם חווים אתגר עצום".
לדבריה, "אצל ילדים בסיכון, כשהמצב מתייצב וסוף-סוף מקבלים ביטחון ודברים מסתדרים, אז עלולה להגיע ההתפרקות הגדולה, שמתבטאת בשבירת גבולות ושינוי דרסטי בהתנהגות. חשוב לתת להם כבר עכשיו את התחושה של המרחב הפתוח והקרקע היציבה ולהתייחס אליהם כמי שעברו את הטראומה הקשה ביותר".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.03.25
