הקואליציה נגד הטרור ניהלה מלחמה קשה, ארוכה ואכזרית נגד הטליבאן. קטאר, המדינונת הזעירה והעשירה, אירחה באותם ימים עקובים מדם את מנהיגי הטליבאן. מתברר שכבר אז שיחקה קטאר תפקיד כפול. זה המקצוע שלה. היא גם הייתה המממנת העיקרית של הרדיקליזציה האיסלאמיסטית, היא גם הוחרמה על-ידי רבות ממדינות ערב בגלל חרחורי הג'יהאדיזם שלה, אבל היא גם תיווכה בין ארה"ב לטליבאן. השיחות, שבמשך זמן רב היו חשאיות, התקרבו לרגע השיא. זה היה אמור לקרות בחודש ספטמבר 2019, בפסגה של מנהיגי הטליבאן, אפגניסטן והממשל האמריקני – בקמפ דייוויד. ביד אחת חתכו הטליבאנים ידיים וסקלו נשים. את היד השנייה הם הושיטו לנציגי ארה"ב, בתיווכה של קטאר.
הפסגה לא התקיימה, משום שמנהיגי הטליבאן לא היו מסוגלים להתאפק. הם המשיכו לבצע פעולות טרור. גם לזה התרגלו האמריקנים. אלא שזמן קצר לפני הפסגה נרצחו 11 אפגנים בקאבול בעוד פעולת טרור. וגם על זה היה אפשר להבליג. הבעיה הייתה שגם חייל אמריקני אחד נהרג באותה פעולה. הפסגה בוטלה. "לרבים מהאמריקנים", נכתב אז ברשת פוקס, "קשה לעכל שאנשי הטליבאן, שהעניקו מקלט לאוסאמה בן-לאדן, יזכו לקבלת פנים מכובדת מנשיא ארצות הברית".
אבל אל דאגה. הפסגה שבוטלה הייתה רק תחנה. קטאר החזירה את הצדדים לשיחות. לא ברק אובמה היה אז נשיא ארה"ב. וגם לא ג'ו ביידן. זה היה דונלד טראמפ. השיחות עם הטליבאן זכו לביקורת נוקבת. הרי חתימה על הסכם, שחייב את הטליבאן להפסיק עם הטרור ועם התמיכה באל-קאעידה, לא לפגוע בשלטון הקיים, ואפילו לשמור על זכויות נשים – היה הסכם סרק. אבל ההסכם נחתם. והטרור נמשך. טראמפ הפסיד בבחירות 2020. ממשל ביידן מימש את ההסכם, למרות שההפרות נמשכו. ההמשך ידוע. האמריקנים, וכל אלו ששיתפו איתם פעולה, נאלצו לבצע בריחה מבוהלת.
ישראל היא לא אפגניסטן וחמאס הוא לא טליבאן
אנחנו לא שם. ממש לא. ישראל היא לא אפגניסטן וחמאס הוא לא טליבאן. אבל טראמפ נשאר טראמפ. פה ושם אנחנו מנסים להבין את ההיגיון שלו. רק לפני רגע הוא החטיף סטירת לחי לאירופה בכלל ולאוקראינה בפרט. ולפתע, הוא שוקל סנקציות קשות וחריפות נגד רוסיה, כאשר עד לרגע הקודם היה נדמה שהוא בעל ברית של פוטין. אז מה, לעזאזל, קורה כאן?
ישראל היא דמוקרטיה. לא מכונת מלחמה. ללא שחרור החטופים, יש רוב בציבור שמתנגד לחידוש הלחימה. וכתוצאה מכך, אחוזי ההתייצבות לקריאות הנוספות למילואים כבר יורדים ומטרידים
למרות מה שנראה כזיגזגים וכשליפות, המכנה המשותף הוא הפסקת מלחמות מיותרות. הוא יצא מאפגניסטן משום שהיה ברור שעוד שנים של שקיעה בבוץ לא ישפרו את המצב. אחרי 18 שנות מלחמה המעצמה האדירה לא הצליחה להביס את הטליבאן. כך גם עם מלחמת רוסיה באוקראינה. זו מלחמת התשה. ארה"ב כבר הוציאה עליה, באופן ישיר, 120 מיליארד דולר, ואין סיום באופק. אז טראמפ שובר את הכללים, גם בצעדים שנראים תמוהים במבט ראשון. אבל יש היגיון. הוא רוצה סוף למלחמות שאין להן מועד תפוגה עם איזה הישג בסופן.
מהזווית הישראלית, אנחנו נהנים מרגעים של חסד. משלוחי הנשק חודשו. הצהרות התמיכה בישראל מאפשרות לנתניהו מרחב פעולה, שלא ברור אם הוא עצמו יודע מה לעשות בו. אבל מעבר למה שנראה כמו זיגזגים של טראמפ, גם כאן מסתמן אותו מכנה משותף. הוא דיבר עם הטליבאן. אז למה שלא ידבר עם חמאס. הוא מעניק יד חופשית לישראל. אבל כדי להשיג את המטרה. והמטרה היא לא עוד מלחמת התשה שתעלה לארה"ב מיליארדים. המטרה היא סוף המלחמה. גם רעיון הטרנספר, שאף פעם לא יתממש, הוא סוג של איום בהלם. כך גם האיום בפתיחת שערי הגיהינום. איך? סנקציות? הפצצות? זה רלוונטי כלפי איראן. לא כלפי חמאס. כך שהשוט היחידי של טראמפ הוא ישראל, שמאיימת, בעידוד טראמפ, בחידוש הלחימה. אלא שזה לא פשוט. ישראל היא דמוקרטיה. לא מכונת מלחמה. ללא שחרור החטופים, יש רוב בציבור שמתנגד לחידוש הלחימה. וכתוצאה מכך, אחוזי ההתייצבות לקריאות הנוספות למילואים כבר יורדים ומטרידים.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזישום דבר לא נגמר. גם איראן ברקע. היא במשבר כלכלי, גם בעקבות הסנקציות המתחדשות של טראמפ. היא ממשיכה לבחוש. כך גם האחים המוסלמים, שכוחם רב להם בירדן ובמצרים, ואחיהם הג'יהאדיסטים השתלטו על סוריה. לפיכך, כרגע אנחנו בחלון הזדמנויות, לפני שטראמפ ינחית עלינו הפתעה נוספת. ובחלון הזה הצעד הראשון הוא שחרור החטופים, גם במחיר כבד. זה לא יחליש את ישראל. להפך. זה רק יחזק את ישראל לקראת הצעד הבא, של חידוש הלחימה לצורך מיטוט שלטון חמאס.
