בסיום שלב א' של עסקת החטופים נותרו שלוש נשים בשבי - ענבר הימן, ג'ודי ויינשטיין חגי ועפרה קידר, סטודנטית ושתי סבתות שנותרו מאחור. "אם המצב היה אחר, ענבר כנראה הייתה עומדת בכל צומת של מאבק ולא עוצמת עין עד שהחטופים יחזרו. היא הייתה מאוד עקרונית, דעתנית ואוהבת אדם. החיים שלה היו מלאים בעשייה ונתינה", הסביר אביה חיים הימן.
ענבר, שלמדה תקשורת חזותית בוויצו חיפה, הייתה אמורה לסיים את לימודיה בשנה שעברה. "הזמינו אותנו לתערוכת בוגרים, והיו שם עבודות של כל מיני בוגרים וגם של ענבר, אבל השאירו עבורה קיר ריק, האומנות הייתה החיים שלה. ענבר הייתה ילדה של טבע שעשתה את שביל ישראל. צריך להביא אותה לקבורה באדמה שהיא כל כך אהבה".
המשפחות של ענבר, ג'ודי ועפרה קיבלו את הידיעה שאהובותיהן נרצחו כבר ב-7 באוקטובר 2023, ונחטפו כחללות. "אנחנו במעין לימבו", אמרה איריס ויינשטיין חגי, בתה של ג'ודי, "אין מידע פורנזי על זה, ויש את הטרור הפסיכולוגי בראש שאומר שעד שהיא לא בבית אני לא יודעת אם זה נכון. אולי היא כן עדיין שם, ורוצה שנציל אותה? אנחנו תקועים בין העולמות, מסתמכים על מודיעין ומקנאים באנשים שהשיבו את היקירים שלהם לקבורה".
ג'ודי נרצחה לאחר שצפתה ברצח של בעלה גדי חגי. "קשה להפריד את אמא שלי מאבא שלי. היא עלתה לארץ מקנדה והתאהבה בקיבוץ. היא האדם הכי רך ושמח והיא המצפן המוסרי שלי. היא לימדה בבתי הספר באזור של ניר עוז והכניסה לכיתות מיינדפולנס כדי לעזור לילדים לפתח חוסן. היא יצאה לפנסיה והייתה אמורה אחרי החגים להתחיל את עבודת החלומות שלה - ללמד מיינדפולנס דרך תיאטרון בובות. בכל בוקר היא כתבה שיר הייקו ופרסמה אותו בפייסבוק, ואז אבא שלי והיא היו יוצאים לטיול בשדות, כך הם נחטפו".
גם עפרה קידר ז"ל נרצחה בעת הליכת הבוקר שלה, וככל הנראה זכתה בתואר הנורא - הנרצחת הראשונה מבארי. "היא הייתה שני קילומטרים מהקיבוץ", סיפר בנה אורן, "והאופנוענים של 7:00, עוד לפני שהגיעו לבארי, רצחו אותה. את הגופה שלה הם כנראה חטפו רק בחזור. יש בי סוג של השלמה, אני לא יודע אם ימצאו אותה. אני מדמיין את הרגע שבו קצינת הקישור תתקשר אליי ותגיד - 'בוא לאבו-כביר, מצאו את אמא'. אבל אני יודע שיש סיכוי שלא ימצאו אותה לעולם".
אורן סבור שאימו הייתה אומרת לו להפסיק לנבור בעבר. "היא הייתה אישה חיובית, כזאת שלא דופקת חשבון". עפרה הייתה רפתנית במשך 40 שנה, שעבדה עם העגלים. "היא לא הייתה אמא חמה, היא הייתה אמא פרקטית. היא תמיד אמרה, אני לא אוהבת חיבוקים ונשיקות, אבל עשתה בשבילנו הכול. יש לנו אחות עם צרכים מיוחדים, יעל, ולמרות שאמרו להוריי שהיא לא תוכל לתקשר, הם התעקשו עליה ונסעו איתה בכל שבוע מבארי לירושלים. ועכשיו יעל כותבת, קוראת ומדברת, זה הכול מהרוח של אמא".
גם בעת הטבח, שמרה עפרה על דמותה הייחודית. "אח שלי הצליח להקליט את השיחה האחרונה איתה, היא הייתה תמימה, חשבה שאלה בדואים שבאו לפרוץ. היא צעקה עליהם 'די כבר, תפסיקו את זה'. היא הייתה בעולם שלה. צריך להחזיר קודם את החיים לפני המתים, אבל אני יותר ויותר חושב שהיא תהיה בסוף כמו רון ארד, שמקום קבורתה לא יהיה ידוע".
"זה שיש נשים חטופות בעזה עדיין זה כישלון", קבע חיים הימן, "זה שיש באופן כללי חטופים זה כישלון, ואחרי שנה וחצי פי כמה וכמה. יש קשיים במימוש שלב ב' ולי אין פתרונות איך לעשות את זה. הפחד האמיתי הוא שענבר תיעלם ככל שעובר הזמן. אנחנו לא נוכל לחבק ולנשק את ענבר או לשקם אותה, ונסתפק בלהביא את הארון של ענבר כדי שאנחנו נוכל להשתקם. יש פה צער ושבר עמוק וככל שהזמן עובר אנחנו נמקים יותר ויותר. לאבד ילד זה הדבר הכי כואב שיכול להיות, ואז גם אין את האפשרות לקבור אותו, זה לא אנושי".
"יש בי המון כעס", המשיכה איריס ויינשטיין חגי, "אני מניר עוז ושירי ודנה (שירי ביבס ז"ל ואחותה דנה סילברמן סיטון - י"צ) היו השכנות שלי. כואב לי שלא כל הנשים היו ברשימה, איזה מין דבר זה לשמור גופות של נשים בשבי? אני רוצה ללכת לקבר של אמא שלי ביום הזיכרון, בהנחה שהיא באמת נרצחה. לא מזמן ביקרנו בארץ והבת שלי שאלה אותי 'איך את יודעת שהם מתים? אין קבר'. אמא שלי בת 70, שוקלת 45 ק"ג, הכי קטנה בעולם, ומשאירים אותה כקלף מיקוח? המדינה לא מבינה כמה חשוב להחזיר חללים, נוח להעלים 35 אנשים שהם נפש".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.03.25
