המפלגה הרפובליקנית, כך סיפרו לנו, בכיס שלהם. עידן חדש מתחיל. קודם כול, איך לא, ראש הממשלה, בנימין נתניהו. יותר רפובליקני מהרפובליקנים. נכון שהוא הפר ברגל גסה את המסורת של ניטרליות ישראלית בנוגע לפוליטיקה האמריקנית, וגם הרגיז את יהודי ארה"ב. אבל הוא חשב שזה ישתלם. אחריו מופיע בן טיפוחיו, רון דרמר, יותר אמריקני מישראלי, שהיחסים שלו עם הצמרת הרפובליקנית בכלל ועם סביבת טראמפ בפרט הם הסמל המסחרי שלו. וכדי שלא יהיה ניתן להכניס סיכה בין ירושלים לוושינגטון גויסה העיתונאית קרולין גליק, להיות היועצת לקשרי חוץ של ראש הממשלה. גליק, אמריקנית במקור, היא חסידה מובהקת של מדינה אחת, מהים עד הירדן. אבל מצד ימין. מקור יודע דבר אמר לי שאין כמו גליק, רטוריקנית מעולה, עם קשרים כל כך הדוקים לימין האמריקני. עם נבחרת כזאת, התיאום המלא בין ארה"ב לישראל מעולם לא נראה מבטיח כל כך.
וכגודל הציפיות גודל האכזבה. זה לא ממשל עוין. להפך. הרי אין צורך להתעלם משורה של צעדים חשובים, מחידוש משלוחי הנשק, מהטלת הסנקציות על איראן, מהנחישות להיאבק באנטישמיות שרוחשת בקמפוסים. יכול להיות שכל הדברים הללו היו קורים גם עם שלטון אחר בישראל. אבל אין ספק שיש משמעות לאידיאולוגיה המשותפת ולקו הישיר, הפתוח, האישי, הרב-ערוצי, בין וושינגטון לירושלים.
אלא שמשהו השתבש. שיחות עם חמאס הן סטירת לחי לנתניהו ודרמר. היה כבר ממשל רפובליקני שניהל שיחות עם הפלסטינים. מזכיר המדינה האמריקני ב-1988 היה ג'ורג' שולץ העוצמתי. יאסר ערפאת היה אמור להגיע לנאום באו"ם. אין כניסה, הבהיר שולץ, אלא אם כן תכיר במדינת ישראל. ולא סתם, אלא כמדינה יהודית. ערפאת אמר דברים מעורפלים. לא, אמר לו שולץ, והכתיב לו, מילה במילה, את נוסח ההצהרה. וערפאת, בקולו שלו, הכריז על הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. לא יצא מזה כלום. ערפאת לא התכוון, וזמן קצר לאחר מכן הוא תמך בפלישת סדאם חוסיין לכוויית, וגרם לנכבה נוספת, משום שמאות אלפי פלסטינים גורשו מכוויית.
אנחנו בנשף מסכות. הרי כבר שנים מנהלת ישראל יחסים הדוקים עם הנהגת חמאס, גם אם רק באמצעות מתווכים. זו ישראל שהגיעה שוב ושוב להסכמים עם ארגון הטרור, וזו ישראל שאפשרה לחמאס את ההתעצמות האדירה
אז מה קרה? מה השתבש?
נדמה שגם חבורת הרפובליקנים ששולטים בישראל שכחו שמדובר באותו טראמפ, נזכיר שוב, שניהל שיחות עם הטליבאן ב-2019, וחתם על הסכם נסיגה מאפגניסטן ב-2020. משום שטראמפ היה חדור מטרה. הוא רצה לסיים את המלחמה הארוכה והיקרה. הרי הרוסים היו שם לפני ארה"ב, שקעו בבוץ מול המוג'אהדין, והתקפלו עם הזנב בין הרגליים. ישראל התקשתה להפיק לקחים מאותן מלחמות מול ארגוני טרור, ויותר מכך, התקשתה להבין שמה שעשה טראמפ עם הטליבאן הוא אולי יעשה עם חמאס.
ובעיקר, אנחנו בנשף מסכות. הרי כבר שנים מנהלת ישראל יחסים הדוקים עם הנהגת חמאס, גם אם רק באמצעות מתווכים. זו ישראל שהגיעה שוב ושוב להסכמים עם ארגון הטרור, וזו ישראל שאפשרה לחמאס את ההתעצמות האדירה. זה התאים לה. לישראל מותר ולארה"ב אסור? ההבדל היחידי הוא שארה"ב הורידה את המסכות.
טראמפ דווקא העניק יד חופשית לנתניהו. תעשה מה שאתה רוצה, הוא אמר לו, וגם העניק לו את האמצעים. טראמפ גם חזר והבהיר שהוא רוצה את שחרור החטופים. טראמפ ואנשיו לא רק גילו יותר אמפתיה למשפחות החטופים, בהשוואה לנתניהו, אלא גם פעלו הרבה יותר כדי לשחרר אותם. זו לא רק הומניות. אלה גם אינטרסים אזוריים של ארה"ב, שתקועים כל עוד אין פתרון לבעיית החטופים והרצועה.
אבל הימים נוקפים ונתניהו לא עושה שום דבר. הוא הפר את ההסכם מול חמאס וסירב להמשיך לשלב ב'. זה בסדר להפר הסכם עם ארגון טרור. ובתנאי שהאלטרנטיבה מועילה יותר. איזו אלטרנטיבה הציג נתניהו? הפסקת האספקה ההומניטרית? זה לא מזיז למנהיגי חמאס. להפך. זה מחזק את הזהות הקורבנית שהם מטפחים. זו לא החולשה שלהם. זה הכוח שלהם. הפסקת חשמל? מדובר בקו החשמל היחידי שנותר לצורך התפלת מים. לפי עדויות של חטופים שחזרו, זה ישפיע על החטופים שגם ככה לא זוכים למים ראויים. אז זה בסדר להעניש את הפלסטינים. קצת חבל שמדובר בעונשים שהם בומרנג.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיזה הרקע. ככל שהתברר לטראמפ שבישראל אין מנהיגים אלא חבורת שלומיאלים – הוא עשה את מה שהוא יודע לעשות. לחרוג מהכללים. להפתיע. ולא שזה עזר. גם חמאס, כמו הטליבאן וערפאת לפניו, כפי שהודה אתמול מזכיר המדינה, מרקו רוביו, לא רק שלא מספק את הסחורה, אלא שמספק סחורה הפוכה. התמתנות אין שם. ועדיין, הרפובליקנים הישראלים חטפו מהלומה. משום שמדיניות חשובה יותר מהיכרות אישית. וכאשר במקומה יש רק איוולת, לממשל האמריקני לא נותרה ברירה. הוא נטל את המושכות.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.03.25
