ליד שולחן עמוס עוגות ותבשילים עומדת עינב צנגאוקר, סיגריה בידה. עוברי אורח ניגשים אליה – לומר מילה טובה, לחבק. ואולי גם לשאוב כוחות מהאישה הצנומה הזאת, שנאבקת כבר 522 ימים למען בנה מתן ולמען שאר החטופים. חלקם שואלים איך אפשר לעזור. מישהי מציעה לבשל ולהביא אוכל ליושבי המאהל - שצמח בן-לילה בשער בגין של הקריה.
עינב נרגשת לראות את התגייסותם של אזרחים ואזרחיות שיכולים היו לשבת בבית, אך בחרו להגיע לכאן. "הציבור הישראלי כולו מגויס למען המאבק", היא אומרת כשאנחנו יושבים על כיסאות פלסטיק באוהל המרכזי. "אנשים יוצאים מהבתים, מביאים את האוהל שלהם, שבדרך כלל משמש אותם לנסיבות יותר משמחות של קמפינג ומשפחתיות, וזה מדהים. היום בבוקר הגיעו אליי שלוש נשים לא צעירות וסיפרו לי שהן מגיעות מהצפון שפונה, ולאט-לאט מנסים לחזור לבתים, אחרי שהיו עקורים יותר משנה. אבל היום הן החליטו שהן לא עוסקות בשיקום האישי, והן תפסו רכבת והגיעו לכאן לחזק. זה נותן לנו כוח".
גם יוסי ואורית שקד הגיעו לכאן מהצפון, מהיישוב נופית. הם יושבים בפתח האוהל ומציעים לי קפה שחור. "אנחנו בנינו את האוהל הראשון כאן, במוצאי שבת", מתגאה יוסי. אני שואל מה הביא אותם לכאן. "הסולידריות", אומרת אורית. "בתור אמא, בתור סבתא, אני לא יכולה לשבת בבית כשהחטופים עדיין בשבי חמאס. אורנה שמעוני מאשדות יעקב (אימו של סגן איל שמעוני ז"ל וממקימות 'ארבע אימהות' – י"ק), שכבר עברה את גיל 80, הגיעה לכאן, ואנחנו פתאום מבינים שהיא הולכת לישון על הרצפה. היה לנו אוהל נוסף באוטו, אז פתחנו לה אותו".
הם הגיעו לכאן בעקבות קריאתה של עינב צנגאוקר. "ביום הראשון פגשנו אותה ושאלנו אם אפשר לחבק אותה", מספרת אורית. "ואז היא אומרת לי: 'יהיה בסדר, אנחנו נחזיר את כולם'. אמרתי לעצמי: 'היא מעודדת אותי? פשוט לא ייאמן'".
הם הורים לחמישה, ויש להם ארבעה נכדים. "ב-7 באוקטובר יצאו מהבית חמישה ילדים ובני זוג של הבנות שלנו, והם היו חודשים ארוכים במילואים. בקרוב החתן שלי יוצא לחודשיים נוספים של מילואים. השבתות היחידות שלא הגעתי להפגנות היו כשעשיתי בייביסיטר לנכדים".
"רק כשחוזרות גופות אנשים יוצאים בהמוניהם לרחובות"
אלי אליעזר ישן במאהל מאז הקמתו במוצ"ש: "אם נתניהו יראה חצי מיליון איש בחוץ, אולי דברים יזוזו. לצערי, רק כשחוזרות גופות אנשים יוצאים בהמוניהם לרחובות". הוא בן 63 מחיפה, אב לשלושה. "לפני שהבן שלי נכנס לעזה, בסבב הראשון, הוא ביקש ממני להביא לו תמונות של החטופים. הוא הרגיש שותף למשימה של השבתם הביתה".
דלית דאשט מתל מונד פעילה במחאה כבר משנת 2020: "אני יכולה רק להכות על חטא שלא הייתי אז מספיק ערנית ופעילה". דלית היא בת זוגו של ערן ליטמן שבתו, אוריה ליטמן ז"ל, נרצחה ב-7 באוקטובר. "הכרתי אותה עוד כנערה צעירה. היא הייתה בת 26, ואם תשאל את בן זוגי – בת 26 ו-47 ימים".
כמי שעומדת על שפת המדרכה ומפגינה מול כלי הרכב החולפים, דלית נתקלת בכל התגובות האפשריות – מצפירות אהדה ועד קריאות "רק ביבי". "אבל מה שהכי כואב לי זו האדישות, אנשים שמסתכלים עליך כאילו אתה שקוף", היא משתפת.
בחור בכיפה שחורה עובר במאהל. מישהו צועק לו: "ביבי חרא". ויכוח מתלהט ביניהם. הבחור, מיכאל ספיר מאשדוד, מבהיר שהוא רוצה בשובם של החטופים בדיוק כמו כל האחרים. "הרמב"ם אמר שאין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים", הוא אומר, "גם אם אנחנו לא מסכימים, כולנו אחים". הוא יוצא משם עם צמיד צהוב על היד.
מחריפים את המאבק
יפעת קלדרון ממשיכה להיות פעילה במאבק גם אחרי שבן דודה, עופר קלדרון, חזר בעסקה. "המאהל נולד מתוך מקום של איך אנחנו מחריפים את המאבק ומוציאים עוד אנשים לרחובות", היא אומרת. "שורדי השבי שחזרו סיפרו שראו את ההפגנות בבגין, וזה עורר בהם תקווה. כשראיתי את עופר, בתמונה הראשונה שעלתה בטלוויזיה וברשתות ביום השחרור, ראיתי אדם שעומד זקוף, אבל העיניים שלו אומרות: 'למה לעזאזל לקח לכם 484 יום להוציא אותי מהגיהינום הזה?' - והכתם הזה יהיה לנצח חלק מהמורשת של נתניהו. עופר אומר שהוא לא יכול באמת להתחיל בתהליך השיקום כל עוד נותרו חטופים בעזה. עצם המחשבה שהוא פה והם שם קשה לו מאוד".
כשאנחנו מדברים, אישה עוברת על אופניה. בסל ארגז קרטון גדול עם ציוד למאהל. דנה יואלי, אמנית רב-תחומית מתל אביב, פעילה במאבק עוד מראשיתו. "במדינה מתוקנת לא היינו אמורים להילחם על זה", היא אומרת. "זה הדבר הכי בסיסי בעולם. כישראלית, אני מתביישת. הילדה שלי, בת שמונה, הייתה שואלת אם החטופה האהובה עליה חזרה. לירי אלבג. כשסיפרתי לה שלירי חזרה היא מאוד שמחה".
מאחורינו מישהי אחרת צועקת: "בואו תצטרפו. זה חשוב. זו הייתה יכולה להיות המשפחה שלכם". עובר אורח צועק לעברה: "להחזיר את החטופים ואז למחוק את עזה. אין יותר עזה. עכשיו רדי מהכביש!"
גבר בזקן צרפתי וכובע צמר מחזיק שלט: "קודם כול החטופים!". קוראים לו זהירו, והוא אחיינו של אברהם מונדר ז"ל, שנרצח בשבי חמאס, ובן דודו של רועי מונדר ז"ל, שנרצח ב-7 באוקטובר. "אנחנו נעשה מצור על הקריה כדי להגיד למקבלי ההחלטות: 'אתם לא תנהלו מלחמה על גבם, או על גופותיהם, של החטופים, ואנחנו לא נעמוד בשקט כשזה קורה'".
ואחרי שכל החטופים יחזרו?
"אחרי זה, מבחינתי שתישרף המדינה".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.03.25
