המלחמה נגד היועמ”שית נוגעת לכל אחד ואחת מאיתנו. היא אינה מהסוג של "שישברו אלה לאלה את הראש, זה לא ענייננו". זה מאוד ענייננו. מדוע? מפני שגורמי הממשלה מעוניינים בהפקרות, ובפוליטיזציה של כל חלקה טובה; המינון של איכות ומקצועיות עם מקצת פוליטיקה (כמו במינוי שופטים עד כה) הופך להרבה פוליטיקה, והמקצועיות והאיכותיות נדחקות. זה טיבה של המהפכה המשפטית.
הכותרת
הדחת היועמ"שית יצאה לדרך: מי יסכים לכהן בוועדה ומה הסיכוי שהמהלך יושלם?
23:27
היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה היא למכשול להעברת חוקים בלתי חוקתיים, לתקצוב מי שאינם ראויים לכספי ציבור, להמשך המילואים הבלתי נגמרים מול ההשתמטות הבלתי נגמרת, למינויים של "אנשי שלומנו". כלומר, אם היא תוסר מן הדרך, כולנו נשלם יותר מיסים כדי לממן פעולות שהצורך בהן אינו לכלל הציבור, נקבל "משרתי ציבור" שיהיו "משרתי שלטון" והשירות שייתנו בהתאם, הרוב ימשיך לשאת בעול האלונקות הכבדות, מילואים ומיסים, בעוד אחרים צוחקים כל הדרך אל הבנק. וטובת הכלל? שיפורים בכל ממסד הם במקומם, אך לא הרס.
אם תוסר מן הדרך, כולנו נשלם יותר מיסים כדי לממן פעולות שהצורך בהן אינו לכלל הציבור, נקבל "משרתי ציבור" שיהיו "משרתי שלטון" והשירות שייתנו בהתאם
אני כותב כמי שכיהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה קרוב לשבע שנים, ספג ביקורת ומן הסתם שגה פה ושם. אכן, היועצת המשפטית, ככל אדם וככל משרת ציבור, עלולה לשגות ומן הסתם שגתה במקרים מסוימים. חלק מהשגיאות אולי נבעו מן החשש למדרון חלקלק, שאי-עצירה של מהלך מסוים, גם אם הוא גבולי, תגרור את המהלך הבא. אבל בגדול, היא ועמיתיה, אנשי הייעוץ המשפטי במשרד המשפטים ובמשרדי הממשלה, משרתים את כולנו.
היה במשרד המשפטים משפטן מעולה, אמנון דה הרטוך עליו השלום. הוא היה הממונה על נושא התמיכות. היו מי שסברו שהחמיר עימם בכספי הציבור, והתלוננו בפניי כיועמ”ש. הייתי משיב, אילולא היה הוא קיים היה צריך להמציאו. דה הרטוך היה מופת לעובד ציבור שעשה את מלאכתו נאמנה, גם אם שגה פעם ככל האדם. יש רבים כמותו. ושוב - ייתכנו יועצים משפטיים במשרדים או עובדי ציבור אחרים שאינם המוצלחים ביותר. אבל הכלל הוא קיומו של עמוד שדרה של שירות ציבורי שבחר בכך בדרך חיים ואינו פוליטי.
הצופן הגנטי
בהרב-מיארה הייתה קצינה בצה"ל ובעיקר פרקליטה מנוסה במשך שנים, עד לכהונתה כפרקליטת מחוז תל אביב, ואחר כך בשוק הפרטי. "הצופן הגנטי" שלה משלושה עשורים ויותר של שירות ציבורי הוא שירות ציבורי. היא ועמיתיה אינם דיפ-סטייט. לפוליטיקאים יש בייס, וגם לבהרב-מיארה יש בייס - בסיס איתן של עובדי ציבור מסורים ונאמנים. גם השב"כ הוא כזה.
את היועצת המשפטית לממשלה אני מכיר, לא את ראש השב"כ, גם לא את הרמטכ"ל החדש ואת ראש המוסד. כל אלה דור שאחרי תקופתי. לפני בחירתה הבעתי תמיכה ברז נזרי, מתמחה ועוזר שלי בעבר שמילא בהצטיינות תפקידי משנה ליועץ המשפטי, וגם הודעתי לה על כך. אילו נבחר נזרי ייתכן שהיה נוהג בסגנון מעט שונה, אך בהינתן יושרתו היה לדעתי מגיע להתנגשויות לא רחוקות כלל מן המקום שאליו הגיעה בהרב-מיארה - כי היה עומד בפרץ ולא מאפשר פריצה. מניח אני שכל יועץ משפטי הגון היה נוהג כך.
עיינתי במסמך הארוך והמייגע ששלח שר המשפטים יריב לוין נגד בהרב-מיארה. הוא הזכיר לי את הסרט "הנער" של צ'ארלי צ'פלין, שבו זגג שוכר נער שילך לפניו ויזרוק אבנים על חלונות, וכמובן הזגג מופיע והכול זקוקים לשירותיו. פוליטיקאים כאלה ואחרים מציעים הצעות שאינן עולות בקנה אחד עם החוק, כשמילת הקסם "משילות" פירושה "מה שאנו רוצים, כי לנו הרוב" - וכשמחווה היועצת המשפטית לממשלה את דעתה, כמצופה ממנה, היא הופכת לעומתית ונוצרת עילה להדחתה. וההגינות והשכל הישר היכן? עצם האיסוף של מאות רבות של "תלונות" נגד בהרב-מיארה, העושה מלאכתה נאמנה בכישרון וביושרה ומסייעת לממשלה ברוב הדברים, כמו שעשו כדי לקושש אלפי התנגדויות למינוי השופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון, מדיף ניחוח לא טוב.
אליקים רובינשטייןצילום: נדב אבסלמרבה המזל, ישנם בישראל הליכי בחינה, כמו ועדת האיתור ובג"ץ, בניגוד לארצות הברית, ששם הנשיא עושה כעולה על רוחו, לרבות חנינה לבני משפחתו וחנינה לבריוני תקיפת הקונגרס. לא הכל כדאי ללמוד מארה"ב. ובכל זאת משהו מיידי שכדאי ללמוד: הנחישות שמשדר טראמפ בעניין החטופות והחטופים, משימתה מספר אחת של ממשלת ישראל היום, ולידה סיום מנצח של המלחמה - לא הדחת היועצת.
פורים שמח ככל האפשר לכל בית ישראל.
