הוועדה בראשות עמוס שפירא לבחינת החינוך המיוחד, שהגישה את מסקנותיה לשר החינוך קיש ביום רביעי האחרון, כללה עשרות אנשי מקצוע שהקדישו מאות שעות עבודה לאורך שנה וחצי, כדי להצביע על מה שהיה ידוע כבר לכל מורה, הורה ותלמידה במערכת החינוך: בתנאים הנוכחיים, שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך הוא משימה קשה, כמעט בלתי אפשרית.
על פני 100 עמודי המסקנות נפרס מה שהשטח צועק כבר שנים: הכיתות הצפופות, היעדר הכשרה שיטתית של מורים להתמודדות עם שלל המורכבויות שכרוכות בשילוב, מחסור במענים טיפוליים בבתי הספר - כל אלה הופכים את שילובם של ילדים עם צרכים מיוחדים ממטרה חברתית נעלה למילה ריקה מתוכן.
1 צפייה בגלריה
מסיבת עיתונאים להצגת המלצות הביניים של ועדת שפירא
מסיבת עיתונאים להצגת המלצות הביניים של ועדת שפירא
מסיבת העיתונאים להצגת המלצות הביניים של ועדת שפירא
(צילום: סיון שחור, לע"מ)
ועדת שפירא מציעה פתרון כמעט מהפכני: במקום לחזור שוב ושוב על רפורמות שמנסות לשפר את מצבם של הילדים עם הצרכים המיוחדים, צריך לתקן את מערכת החינוך הרגילה. תיקון מהשורש. לשפר את הכשרת המורים והמורות, כך שיידעו להתמודד טוב יותר עם כל סוגי הקשיים, המוגבלויות והאתגרים; לצמצם את מספר התלמידים בכיתה, כדי להפוך את המערכת למכילה וסובלנית יותר; להשקיע יותר בגיל הרך, כדי לטפל בקשיים בשלב מוקדם ככל האפשר.
זה כל כך מובן מאליו, עד שלא ברור מדוע צריך ועדה שתאמר זאת: הרי שיפור המערכת אמור להיות מטרת-העל של כל שר חינוך באשר הוא. אלא שעוד בטרם יבש הדיו על עמודי דוח הוועדה, כבר הופיעו הרמזים לקבירת מסקנותיה: פה גורם עלום ממשרד האוצר שמצהיר כי ההמלצות "הזויות, משוגעות ותלושות מהמציאות", ושם קיש עצמו, שאומנם חיבק את ההמלצות (ומגיע לו קרדיט על עצם הקמת הוועדה), אך מיהר להודיע שהן ייושמו תחילה בדרום ובצפון - במילים אחרות, באמצעות התקציבים הגדולים שמוזרמים ממילא לטובת שיקום מערכת החינוך בעוטף עזה ובגבול הצפון.
באקלים הנוכחי, שבו הקואליציה ממשיכה לחמוס תקציבים לטובת מטרות מגזריות, לא מופרך להניח שמסקנות ועדת שפירא יתמסמסו בתוך פרק זמן קצר
באקלים הנוכחי, שבו הקואליציה ממשיכה לחמוס תקציבים לטובת מטרות מגזריות במקום להפנות קשב לבעיות העומק של החברה בישראל, לא מופרך להניח שמסקנות ועדת שפירא יתמסמסו בתוך פרק זמן קצר יותר מזה שנדרש לוועדה כדי להשלים את עבודתה. זה חבל, חבל מאוד. לא רק משום שהמצב הנוכחי עולה הון למערכת החינוך (התקציב לילד בחינוך מיוחד יקר פי כמה בהשוואה לחינוך הרגיל, בעיקר בגלל הכיתות הקטנות יותר), אלא בגלל המסר החברתי הבעייתי שמשתמע ממנו: במקום לפעול בכל הכוח לכך שבתי הספר שלנו יהפכו למכילים יותר עבור כמה שיותר אוכלוסיות, וידעו להתאים את עצמם לכל תלמיד באשר הוא, במשך שנים מערכת החינוך רק מעודדת ילדים עם קשיים לפרוש מהמערכת הרגילה לטובת כיתות ובתי ספר נפרדים. זה לא נאמר במפורש, כמובן. אבל כשלא פועלים באופן עמוק כדי לשנות, זה המסר שנשאר.
הדרך לגיהינום הייתה רצופה בכוונות טובות. משרד החינוך השיק לפני כחמש שנים רפורמה שמטרתה הייתה להצעיד את המערכת כולה אל המאה ה-21: לעולם שבו ילדים עם צרכים מיוחדים לא יופנו באופן אוטומטי למסגרת נפרדת שתסליל אותם לחיים מחוץ לקהילה, אלא יוכלו לבחור בשילוב בכיתה רגילה, שבה ידעו להכיל אותם ולהעניק להם מה שהם צריכים בלי להתרחק מהחברים מהבית.
ההצהרות החגיגיות התרסקו מהר מאוד על קרקע המציאות: במקום לעודד שילוב, הרפורמה רק הציפה על פני השטח את הבעיות שהיו קיימות עוד קודם. גם מי שניסו לבחור עבור ילדיהם שילוב במסגרת רגילה, גילו מהר מאוד שהמערכת לא באמת ערוכה לכך. כשאין מענים טיפוליים וכשהכשרת המורות בנושא צרכים מיוחדים בלתי מספקת - כולם יוצאים מופסדים.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.03.25