נניח שבמקום לשגר איום מאפיוזי לחלל האוויר שחלק עם יונית לוי (שאפילו לא שאלה “תגיד, אתה נורמלי?” וגם לא שאלות בסיסיות יותר), נדב ארגמן היה באמת “מדבר”: מספר את כל מה שהוא יודע על ראש הממשלה, חושף כיצד הוא מתנהל בנושאים הקשורים לקודש הקודשים של הביטחון הלאומי ומותיר לציבור לשפוט האם מדובר באדם כשיר. ובעצם, למה ארגמן? הוא כל כך יום חמישי: ראש הממשלה, בשבתו כקליגולה, הדיח את ראש השב”כ בעודו מסרב לקחת אחריות ולהקים ועדת חקירה ממלכתית. עכשיו רונן בר יכול לספר הכול. אבל בלי קשר לעובדה שזוהי חובתם המוסרית: מה היה קורה?
סביר להניח שלא משהו שחורג מהטקס הרגיל: סערה, גינויים ואינספור מאמרי “לאן הגענו” (והתשובה הפופולרית: “לאן שהלכנו”) מצד אחד, ומנגד כתישה אגרסיבית ונחושה מהצד השני. דמיינו אישיות כמו השר גדעון סער (בעצם, “אישיות” זו מילה שקצת גדולה עליו): הוא יחליט שמה שראשי השב”כ גילו לעולם מחייב אותו להתנתק שוב מהמקום אותו עזב בדיוק מאותן סיבות, רק כדי לחזור אליו על ארבע (או יותר, במקרה שלו)? האם הווידויים יערערו במאום את תומכי ותומכות השלטון, שכבר יותר מעשור שומעים מרונן ברים ונדב ארגמנים למיניהם (מאיר דגן ז”ל, יורם כהן, תמיר פרדו והרשימה חלקית למדי) ש”נתניהו איבד את זה”?
לכן, מעבר לרעש ולמהומה, מה שבולט בעליבותו בפרשת “אם לא תהיה ברירה אני אומר את כל מה שאני יודע” הוא הציפייה הכמוסה-גלויה בציבור המבוהל והחרד, כאילו הגיים צ’יינג’ר מונח לפתחו של אדם כזה או אחר, יהא שיעור קומתו אשר יהא. זה המשכה של אותה כמיהה למושיע פוליטי (לרוב גנרל, אבל לא רק) שהכזיבה פעם אחר פעם: הרעיון שלפיו קיים אדם אשר ביכולתו ללכד את השורות, ליצור התלהבות סוחפת ובכך לשנות את מאזן הכוחות שהתגבש בישראל ב-50 השנים האחרונות. זה לא ממש הצליח, אז עכשיו העיניים נישאות למישהו כמו ארגמן ובר, שיספקו בהבל פיהם את הקש שישבור את קו הגמל. עגל הזהב משב”כ.
עינב שיףספוילר: גם זה לא יעבוד. לא כי אין חשיבות עליונה שדמויות מפתח כמו ארגמן ובר יספרו הכול – וגם ישלמו את המחיר – אלא כי הדרך היחידה לחולל שינוי עוברת בבוץ המייסר של הרחוב. היא מצויה אך ורק בהחלטה אינדיבידואלית של המונים – בעיקר אלה שמתייצבים לסבב החמישי או ה-500 של שירות המילואים ושולחים את הבנים והבנות שלהם לשירות צבאי בסגנון רוסיה – שהם מאסו במצב הקיים ומוכנים לפעול ממש כדי לטלטל אותו מהיסוד. זה היה נכון אחרי שנרצחו ונהרגו 1,163 אזרחים וחיילים ביום אחד, אחרי שסוכלו עוד ועוד הזדמנויות להשיב אזרחים ואזרחיות שנחטפו בחיים ומתו בשבי, ואחרי ששר הביטחון של מדינת ישראל מכר בלי בושה את “צבא העם” כדי לקדם חוק השתמטות וכשנתניהו הדיח ראש שב”כ תוך כדי חקירה נגד בכירים בלשכתו. בסוף, אין וגם לא יהיה אדם אחד שילכלך את הידיים ויחסוך מכל היתר את הטרחה. אם אכן נשברו הכלים – והם נופצו לרסיסים – לא נדב ארגמן ולא רונן בר ולא אף אחד אחר יהיה זה שיאסוף אותם ויבנה חדשים. מה לעשות: אין מהפכות דלוקס.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.03.25
