ב-38 השנים שחלפו מאז שהוסמכה כעובדת סוציאלית, שמחה קמרי נחשפה לאינספור מצוקות ומקרים קשים. אף אחד מהתפקידים הרבים לא הכין אותה לתפקיד הנוכחי: אחראית על תכלול הטיפול במשפחת החטוף שגב כלפון, המתגורר בדימונה, עיר מגוריה. "זה משהו אחר", אמרה, "זר לא יבין".
עוצמות הכאב והחרדה, אי-הוודאות המתמשכת, הניסיון לאחוז בתקווה על אף שהמציאות מזמנת אינספור הזדמנויות לייאוש - כל אלה דורשים כוחות חדשים, כאלה שלא ידעה שיש בה. "אנחנו כותבות את ההיסטוריה המקצועית של התחום", אמרה על עמיתותיה לתפקיד הרגיש. תפקיד שעד לפני שנה וחצי, אי-אפשר היה להעלות על הדעת שיהיה בו צורך בסדר גודל כה נרחב, ולמשך פרק זמן כה ארוך.
3 צפייה בגלריה
"אנחנו בקשר עם שמחה על כל דבר”. גלית כלפון (מימין) לצידה של שמחה קמרי
(צילום: הרצל יוסף)
"אנחנו בקשר עם שמחה על כל דבר", שיתפה גלית כלפון, אמו של שגב. "כל ביורקרטיה שאנחנו נתקלים בה, וגם בהיבט הרגשי. אין דבר שהיא לא מצליחה להשיג עבורנו, היא סוללת דרכים ופתרונות, אני לא יודעת אם מישהו אחר היה יכול לעשות את זה. היא מנסה להרגיע, בדרכים שלה. למרות שזה קשה מאוד, כי אנחנו לא יודעים מה הפתרון, איך לזעוק את הזעקה שלנו".
כלפון ממעטת להתבטא, ועד לאחרונה נמנעה מכך כמעט לגמרי, בין השאר מתוך חשש שייגרם נזק לבנה. גם כעת, היא מייחלת ליום שבו תוכל לחזור לאנונימיות. "לחזור לחיים הנורמליים, השקטים, לבועה שלנו. אנחנו עוברים ימים מטורפים", היא הוסיפה. "לילות ללא שינה, עדיין. אנחנו ברכבת הרים של ציפייה והתרסקות למטה. אנחנו רוצים להאמין שהמשא ומתן נעשה בתום לב, שהכל נעשה בצורה הכי אמיתית ושקופה. אני לא רוצה להאמין אחרת.
"אני מייחלת לזה שכל מי שעוסק בעניין הרגיש הזה שיחשוב שזה הבן שלו, ושיעשה הכל כדי לשחרר אותם. לא לחתור לפוליטיקה ועיסוק בכספים. החטופים יושבים שם המון זמן, יותר מדי זמן. המצב שלהם לא טוב. הבן שלי נכנס חולה ואני יודעת שהמצב שלו לא טוב. המצב שם לא טוב. הם עוברים דברים קשים. מישהו צריך להתעורר. שלא יהיה מאוחר. העם לא יסלח להם אם זה לא ייעשה".
עבור קמרי, הקשר עם משפחת כלפון הוא הרבה יותר ממקצועי. המשפחות מתגוררות באותו הרחוב, סמוך מאוד זו לזו, והן מכירות מתוקף יחסי השכנות הרבה לפני ששגב נחטף ממסיבת הנובה. אך גם עבור שאר העובדות הסוציאליות בתפקיד הזה, המחויבות כלפי המשפחות חורגת בהרבה מגבולות המשרה המוקצים לו באופן רשמי.
"כשהתחלנו למלא את התפקיד חשבנו שהתפקיד הוא לתת עזרה ראשונה למשפחות", סיפרה. "עד מהרה התברר שהמשמעות רחבה הרבה יותר. המשמעות היא להיות 24/7 לרשות המשפחה", הסבירה קמרי. "אין חגים, אין שבתות. ברגע שמשפחה מתקשרת, או נמצאת במצוקה - אנחנו יוצאות אליה". גם ההגדרה של משפחה הזקוקה לטיפול התרחבה מאוד במקרה של משפחות החטופים. "הסבים והסבתות, הדודים האחיינים - כולם זקוקים למענים", ציינה. על מנת לספק אותם, היא טענה, "צריך לשבור קירות", כלומר לגבור על הבירוקרטיה, לגלות יצירתיות, ולייצר מענים יש מאין - גם אם אלה עדיין לא ניתנים באופן רשמי בידי הרשויות.
הקשר המיוחד לאחר קבלת אות חיים מחטוף
דריכות מיוחדת מגלות העובדות הסוציאליות בכל פעם שמתפרסם מידע חדש על עסקת חטופים, או אות חיים מחטוף שעדיין נמצא בגיהינום. גם עדויות החוזרים מהשבי, במיוחד העדויות הקשות מהתקופה האחרונה, מכניסות לדריכות מיוחדת. אם בתחילת הדרך, לצד ההלם והחששות האיומים, עוד אפשר היה לשקוע באשליה כי מצבם של החטופים סביר, העדויות החדשות שמגיעות מהחטופים ששבו בעסקה הנוכחית מקשות עוד יותר להחזיק את התקווה - ביטוי שחוזר שוב ושוב בפיהן של העובדות הסוציאליות. "היום, אנחנו במקום שאנחנו מתקשות לעשות את זה", אמרה קמרי.
בכל פעם שמתפרסם אות כזה, העובדת הסוציאלית עדי בשירי ועימה עובדות סוציאליות נוספות במועצה האזורית אשכול ממהרות ליצור עם משפחות החטופים והשבים המתגוררים במועצה. "כולם קשורים ומכירים את כולם, וכל פעם זה מעורר מחדש את הכאב והציפייה", סיפרה בשירי. גם היא, כמו קמרי, מצאה את עצמה מחזיקה בתפקיד הרגיש של אחראית התכלול על הטיפול במשפחות החטופים והשבים, בנוסף על התפקידים שבהם היא אוחזת בשגרה. במקרה שלה, מדובר בעשרות רבות של משפחות.
בשירי הסבירה שלכל משפחה דרך התמודדות משלה. יש מי שרוצות בקשר קבוע עם העובדות הסוציאליות, יש מי שמבקשות לשמור מרחק. "כל משפחה והצרכים שלה". הציפייה הארוכה, העובדה שהשבים חוזרים בפעימות - כל אלה הופכים את הטיפול לקשה יותר.
פעם בשבועיים, העובדות הסוציאליות המטפלות בחטופים ובשבים נפגשות להדרכה קבוצתית. הן מנסות ללמוד מהניסיון המשותף, וזו גם הזדמנות לפרוק, לחלוק מעט בקושי. שם, הן לומדות על גודל המצוקה שהן עצמן נושאות. "שם אנחנו בוכות, מתפרקות. ברור לנו שגם אנחנו בפוסט-טראומה. ראיתי דברים קשים עוד קודם, כאן זה אחרת"
העומס והשחיקה נותנים את אותותיהם בקרב מרבית העובדות והעובדים הסוציאליים, וביתר שאת אצל מי שעובדות עם משפחות נפגעי 7 באוקטובר. על פי סקר שערך איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים בקרב כ-500 עובדים, ומתפרסם היום לרגל יום העובד הסוציאלי, 71% מכלל העובדות הסוציאליות דיווחו על עלייה בעומס העבודה בשנה החולפת - הנובעת בעיקר בשל הגידול במספר המטופלים הפונים, והמצוקה הגוברת שעימה הם מגיעים. שיעור דומה של עובדות סוציאליות העיד כי העלייה בעומס השליכה על מצבן הנפשי והבריאותי.
זה לא הדבר היחיד שהשתנה לבלי הכר בעבודתה של בשירי מאז פרוץ המלחמה. "זה אף פעם לא היה כל כך חשוף", היא ציינה על העבודה מול המטופלים, בני משפחותיהם והקהילות. אם בעבר הקשר בינה לבין מטופליה היה תחום לזמן ומקום קבועים, במלחמה היטשטשו הגבולות. "הכל קורה ובכל מקום".
"ברור לנו שגם אנחנו בפוסט-טראומה"
הדבר היה נכון במיוחד לחודשים הראשונים במלחמה, אז מצאה את עצמה בשירי, תושבת שדרות, מפונה לים המלח יחד עם רבים מבני הקהילות שעליהן היא אמונה במועצה האזורית אשכול. "פתאום אני פוגשת מטופלים בחדר המלון שלהם, או בלובי, כשהילדים וכולם מסביב. זה אף פעם לא היה כל כך חשוף", היא נזכרה. בשירי הייתה נצורה בעצמה במרחב המוגן במהלך המתקפה. היא מצאה את עצמה מדלגת בין החשש הפרטי לגורלה וגורל ילדיה, לבין תפקידה המקצועי. "הכל התערבב", סיפרה, "תוך כדי האירועים, ניסינו לתת מענה ככל האפשר - לדבר עם המועצות שאמורות היו לקלוט את המפונים, לוודא שיש מענה ראשוני למשפחות שיגיעו".
בשוך הקרבות, המשימה לא נעשתה קלה יותר. "בדרך כלל יש משבר, ואת כעובדת סוציאלית מתערבת", אמרה בשירי. "כאן זו מציאות מתמשכת - עוד פעימה, עוד עסקה. משפחות שקברו את יקיריהן בקבורה זמנית, ואחר כך בקבורה חוזרת. ולכל אירוע כזה יש השלכות ואדוות. זה כמו פצוע שכבר התחיל להשתקם, ונאלץ לחזור שוב ושוב לחדר הניתוח".
בנוסף, העומס משליך על איכות המענים. 43% מהעובדות הסוציאליות ציינו כי העומס והלחץ מקשים עליהן לבצע את תפקידן. לכך יש להוסיף גם מחסור בתקציבים ומענים - 25% מהמשיבות ציינו זאת כגורם שמקשה עליהן. גורם נוסף הוא מחסור בכוח אדם ותקינה: 42% מהעובדות הסוציאליות ציינו במסגרת הסקר כי בשנה החולפת חלה ירידה בהיקף כוח האדם במקום העבודה שלהן - משום שעובדים עזבו את המשרות, ואלו לא אוישו מחדש. 37% השיבו כי אין שינוי בהיקף כוח האדם בשנה האחרונה ו-21% ציינו כי כמות העובדים עלתה.
פעם בשבועיים, העובדות הסוציאליות המטפלות בחטופים ובשבים נפגשות להדרכה קבוצתית. כך, תוך כדי תנועה, הן מנסות ללמוד זו מניסיונה של זו. זו גם הזדמנות לפרוק, לחלוק מעט בקושי. שם, הן לומדות על גודל המצוקה שהן עצמן נושאות. "שם אנחנו בוכות, מתפרקות. ברור לנו שגם אנחנו בפוסט-טראומה. ראיתי דברים קשים עוד קודם, כאן זה אחרת", שיתפה קמרי.
"בשנים של אתגרים רבים וקושי כבד מנשוא של החברה הישראלית, העובדים הסוציאליים הם עמוד התווך עבור פרטים, משפחות וקהילות", אמרה יו"ר האיגוד, ענבל חרמוני, על ממצאי הסקר, "ממשלת ישראל צריכה להציב את התחומים החברתיים בראש סדר העדיפויות שלה, לצערנו היום זה לא המצב".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.03.25
