זו לא החוקיות של הצעד. לממשלה מותר לפטר את ראש השב"כ. גם לא ברור על מה ולמה דורשת היועצת המשפטית לממשלה התייעצות מקדימה איתה. אבל העובדה שנתניהו מוסמך לכנס את הממשלה כדי לפטר את ראש השב"כ לא הופכת את הצעד הזה לראוי. אלה הנסיבות שהופכות את הצעד הזה למסוכן. הרי לנתניהו יש שליטה מוחלטת בממשלה ובכנסת. על פיו יישק דבר. ברצונו, הוא יכול להעביר עוד מיליארדים לישיבות המשתמטים, ולקצץ בתקציבי החינוך והביטחון. וברצונו, הוא יכול לרמוס את המילואימניקים, לזמן אותם לעוד מאות ימי מילואים, להפקיר את החטופים, וגם לחוקק את חוק המשתמטים. הכל לפי חוק. ואם היועצת תרגיז אותו, הוא יזרז את תהליך הפיטורים שלה שכבר מונח על שולחן הממשלה.
אבל אלה לא ימים רגילים. משום שבעצם הימים הללו מתנהלת חקירת שב"כ נגד סביבתו של נתניהו, קטארגייט, בגלל הקשרים והתשלומים שאולי קיבלו יועציו הבכירים מקטאר. זו מדינה שפועלת נגד עצם קיומה של ישראל, החל ממימון חמאס ועד מימון קמפוסים של שנאה בארה"ב. צריך לקוות שיתברר שלא היו דברים מעולם. אבל ייתכן שזה קרה. וייתכן, שבדרכים עקלקלות זה השפיע על המדיניות. וזה קשור לשב"כ, משום שאותו שב"כ, שאת ראשיו הופך נתניהו ל"חזית שמינית", כלומר לאויב לכל דבר ועניין, הוא זה שהציע לו שוב ושוב לחסל את צמרת חמאס. ונתניהו הוא זה שאחראי יותר מכל אדם אחר בישראל, כבר עשור וחצי, על טיפוח חמאס והגנה על ראשי הארגון. הוא הראש. המדיניות הייתה שלו. הוא זה שגידל את המפלצת שקמה עלינו ב-7 באוקטובר. רבים וטובים התריעו. הוא התעקש.
גם המתנגדים להלכת הסבירות המרחיבה מתוצרת בג"ץ מסכימים עם ההלכה האנגלית המקורית, שלפיה החלטה היא פסולה "אם ההחלטה שנוקטת הרשות בעניין שבסמכותה היא כה בלתי סבירה, עד שלא ייתכן שרשות סבירה כלשהי הייתה מקבלת החלטה כזאת אי פעם". בג"ץ יכריע אם זה האירוע שבפניו אנחנו ניצבים.
יותר מסוגיה משפטית, זו סוגיה לאומית. משום שנתניהו – ביודעין, בזדון – מחמיר את השסע בעם. זו השיטה שלו. זה בדיוק מה שהוא עושה כאשר הוא מוביל מדיניות שבועטת בלוחמים ומממנת את המשתמטים ומחוקקת חוקים שיעודדו יותר את ההשתמטות. גם אם זה חוקי, ברור שזו בעיטה באינטרסים הלאומיים ובלוחמים. זו פגיעה בחוסן הלאומי. וזה בלתי סביר בעליל. וכאשר הוא מפטר את ראש השב"כ, אולי גם כדי לעצור את החקירה נגדו, הוא פועל באותה שיטה. הוא פוגע באינטרס הציבורי, שלא רוצה בחישה קטארית בלשכת ראש הממשלה. וכאשר במשך שנים הוא דרש ועדת חקירה ממלכתית, אבל מתנגד לה בדיוק כאשר צריכים אותה, לשיטתו, יותר מאשר בכל אירוע מהעבר – הוא שוב בועט בכולנו. הוא שוב מפלג. הוא שוב מצפצף על דרישת הרוב שעד לא מזמן הייתה הדרישה שלו עצמו.
פיטורי רונן בר הם רק הקש שעלול לשבור את גב הגמל. והגב הזה הוא אלה שנושאים את המדינה הזאת על הכתפיים. נמאס להם מההתנהגות המופקרת. הם אוהבים את המדינה. הם יוצרים למענה. הם נלחמים למענה. הם נהרגים ונפצעים ולפעמים גם נחטפים. הם גם מוכנים לציית לממשלה שהם לא בחרו בה. כי ככה זה בדמוקרטיה. אבל נתניהו מותח את החבל. והחבל הזה כבר לא חזק. החבל הזה עלול להיקרע.
נתניהו רוצה להוביל את ישראל לסיבוב נוסף של לחימה. מדובר בכורח. אבל כדי לצאת ללחימה אנחנו זקוקים לחוסן לאומי. אנחנו לא זקוקים לעוד שסע ולעוד פילוג. נתניהו יודע שפיטורי ראש השב"כ, ובהמשך גם היועצת, גורמים לייאוש אצל רבים מהלוחמים. הם הרי יודעים שאלה פיטורים בגלל שיקולים אישיים. לא בגלל שיקולים לאומיים. ומה עושה נתניהו? הוא מוביל את ישראל למערכה כאשר הוא זה שגורם לה להיות הרבה יותר חלשה. חמאס הביט בנו כבר בזמן המחלוקת הקשה והכואבת בחודשים שלפני 7 באוקטובר. נתניהו יודע שחמאס מתבונן גם היום. ולמרות זאת הוא לוקח אותנו לאותו מקום. אז לא ידענו שאנחנו צועדים ללחימה. היום אנחנו יודעים.
נתניהו מזיק עשרת מונים משונאיו. שנאתו שלו לכל מי שהוא לא חסיד נרצע שלו מוציאה אותו מדעתו. הוא לא בועט במתנגדיו. הוא בועט במדינה. ספק אם מערכת המשפט תציל אותנו. הדרך היחידה היא להצטרף למחאה
סהדי במרומים שאני לא שייך למחנה השונאים. רק שלשום כתבתי כאן שהשנאה לנתניהו מעוורת. היא גורמת לכמה מבכירי מתנגדיו להידרדר למחוזות הזויים. זו לא הדרך. אבל צריך להוסיף שנתניהו מזיק עשרת מונים משונאיו. שנאתו שלו לכל מי שהוא לא חסיד נרצע שלו מוציאה אותו מדעתו. הוא לא בועט במתנגדיו. הוא בועט במדינה. ספק אם מערכת המשפט תציל אותנו. הדרך היחידה היא להצטרף למחאה. אין מקום לייאוש. ייאוש הוא כניעה. ייאוש הוא ההפקרה. אנחנו זקוקים לעוד ליל גלנט ולמחאה של כל אוהבי ישראל. אולי, רק אולי, הרחוב יציל אותנו.
