"אֶל אֶרֶץ צְבִי / אֶל דְּבַשׁ שְׂדוֹתֶיהָ / אֶל הַכַּרְמֶל וְהַמִּדְבָּר / אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱשֶׁה / שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר" (מתוך "ארץ צבי", תלמה אליגון-רוז)
המילים הללו, אולי השירה העברית הקרובה ביותר בעוצמתה להמנון הלאומי, שתמיד נשאו הן בלחש ובחרדת קודש דורות של לוחמים ואנשי צללים – היו לשבועה המובטחת להשבת בנים לגבולם. קו השבר האפל באתוס, שלפיו "מדינת ישראל תעשה הכול", ששורטט בין שורות אלה לאורך החודשים האחרונים, הגיע למחוזות חדשים נוכח הפרסומים מסוף השבוע על הסלידה העמוקה של רה"מ נתניהו ותאומו-שליחו השר דרמר מהיוזמות האחרונות של ממשל טראמפ והמתאם האמריקני היוצא למשימת השבויים והנעדרים, אדם בוהלר. אכן, יוזמת בוהלר לחילוץ חטופים אמריקנים, חיים ומתים, מבין מלתעות חמאס, איננה חפה מקשיים, אך היה בה גם בסיס לשימור המסגרת ההסכמית המקרטעת לאור נסיגת שני הצדדים מהמחויבות להתקדם לשלב ב' במתווה החטופים, ובצל היעדר נכונות ישראלית לדון בתנאים לסיום המלחמה, שיניחו היסוד להשבת כלל החטופים.
והנה, עוד זה מדבר וזה בא: אל תוך הוואקום ההסכמי נושבות שוב רוחות מלחמה, שיש בהן כדי לשבש את היוזמה האמריקנית האחרונה, שאומנם איננה מיטבית – אך היה בה כדי להציל חטופים נוספים. יתרה מכך, החלופה להבטחת הפסקת אש לאורך עשרות ימים נוספים באופן שהיה מותיר כר זמן נרחב לגיבוש מתווים יש מאין ושלא תחת אש, הולכת ודועכת למול תופי המלחמה הרועמים מחדש. אומנם, אפשר והלחץ הצבאי יעודד את חמאס להתקדם לעבר מתווה וויטקוף כדי להאיץ הפסקת אש, אך אין בו כדי להבטיח שחרור כולם.
העובדה כי ממשלת נתניהו שוב נמשכת למערכה באש, אחרי שכמעט שנדחקה למהלך מוגבל להשבת חלק מן החטופים, היא ביטוי להסתלקות ממה שמגדיר אותנו כישראלים – ולהסתלקות של המדינה מאזרחיה החטופים, שאותם הפקירה לגורלם. בפועל, כמות האנומליות שיש בתהליך, לא רק שאיננה חסרת תקדים, אלא נטולת היתכנות בעולם מתוקן ונורמטיבי.
החטופים החיים, שמוחזקים בתנאים קשים מנשוא ומצויים על סף תהום, בין חיים למוות, אינם פקטור בידי מקבלי החלטות, שסדר יומם נודד למחוזות אחרים; היעדרותה הבולטת של אסטרטגיה ישראלית מהתהליך (זולת השבתו של בן גביר לשולחן הממשלה, מטרת מלחמה מרכזית כשלעצמה, מסתבר); הפקרת ניהול המו"מ להשבת אנשינו בידי גורם זר, ידידותי ככל שיהיה, שבכלל יוזם את המשך התהליך; והפעלת הכוח הצבאי, שלכל הפחות מסכנת מחדש את החטופים החיים.
אבי כאלוצילום: אלוני מוראגב כך, אפשר שמתוך הרחש שעשוי להצטבר בבית הלבן על השיהוי המכוון בקידום המו"מ, ייגרם לא רק נזק לסוגיית החטופים, אלא גם ליחסי ישראל-ארה"ב בעידן שבו נשיא עוצמתי ואמוציונלי דוגמת טראמפ, עשוי "להפוך שולחן" – על המחירים שיתלוו לכך ("סינדרום זלנסקי"). כשסוגיות קריטיות בציר וושינגטון-ירושלים צפויות לעלות בקרוב (דוגמת גיבוש מתווה סיוע החוץ לבניין הכוח של צה"ל), מוטב להימנע מעימותים שאינם משרתים את האג'נדה האזורית של נשיא ארה"ב, ובראשם נורמליזציה עם סעודיה.
במובן זה, על אף הניסיון ליצור סדר יום אחר ולהסיט את הקשב מהמטרה הנעלה, דבר לא השתנה: מעבר לממד האנושי, היהודי והערכי העמוק הכרוך בכך, מיצוי המו"מ להשבת החטופים הוא ראשית הצירים להסדרה אזורית ולמימוש מחויבותה של המדינה כלפיהם – ויפה שעה אחת קודם.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.03.25
