“היו לי הרבה דברים לגלות ולעכל. המאבק חשוב ואסור לנו לוותר”
מצולמים: דורון שטיינברכר ששוחררה אחרי 471 יום בשבי, ביחד עם הוריה סימונה ורוני ואחיה דור וימית
דורון, מה את יכולה לספר על הימים הראשונים שלך בארץ?
"הימים הראשונים היו אמוציונליים. לנסות להבין מה קרה פה בכל הזמן הזה שלא הייתי, הרבה דברים לגלות ולעכל. מהר מאוד נחשפתי לכל האנשים שהיו שם עבור משפחתי בתוך כל המאבק, ריגש אותי מאוד לראות ולשמוע על כל האנשים שאפילו לא מכירים אותי שעשו כל כך הרבה עבורי ועבור המשפחה, וחשוב לי בהזדמנות זו גם להגיד תודה לכולם".
מה היית רוצה להגיד למשפחות החטופים שעדיין שם?
"חשוב לי מאוד שהמשפחות יידעו שהן לא לבד ואני ומשפחתי איתם עד הסוף, לא מוותרים עד שכולם כולל כולם חוזרים הביתה".
ומה זה בשבילך חג החירות?
"השנה החג יהיה כמובן שונה ומאוד מרגש. אבל עם כל זה, חשוב לי להגיד שאמנם אני אזכה לשבת סביב שולחן החג עם בני משפחתי, אבל אי-אפשר באמת לחגוג ולציין שום חג חירות כשיש עוד 59 חטופים שלא נמצאים איתנו, לכן המאבק הוא כל כך חשוב ואסור לנו לוותר עד שאחרון החטופים חוזר".
סימונה שטיינברכר, אמא של דורון: "הצילום הראשון נלקח כשבועיים אחרי 7 באוקטובר, כשעוד לא ידענו מה זה 'נעדרת וככל הנראה חטופה'. אלו היו מושגים חדשים עבורנו. ההבדל בין הצילומים של אז ועכשיו הוא בעיניים. בצילום הראשון רואים את ההלם, החשש, העיניים מראות את כל הכאב, הקיפאון וההלם ניכרים בעמידה ובחיבוק שלנו. כשהצטלמנו עכשיו היו צחוקים. היכולת להתחבק יחד היא מעבֶר לאושר. זהו אושר עילאי. עכשיו העיניים מאירות, החיבוקים חמים. כולנו יחד בגוש אחד. עד שדורון חזרה, החיים שלנו נעצרו. לא התקדמנו הלאה. היינו צריכים אותה כדי שנוכל להתקדם ולהרגיש את הביחד".
בעיניים של היום, איך את מסתכלת על האמא הזו של 2023?
"הילדים שלי רואים וראו אותי לאורך כל השנים כאמא שתלך עד סוף העולם כדי שלא יפגעו בהם. במהלך הזמן שחלף הרגשתי סוג של אשמה, שבאותו יום הייתי בקיבוץ אבל לא יכולתי לעשות כלום. היה לי חשוב שדורון תדע שלא נטשתי אותה ושאני אמשיך להילחם. רק כשהיא חזרה, היא אמרה לי שהיא הרגישה וידעה שאני אילחם עבורה, ובעצם שיחררה לי את רגשות האשמה.
"במשך כל המאבק, היה לנו מאוד חשוב לפנות לדורון ולחטופים, להגיד להם: 'תהיו חזקים', 'אנחנו עושים', 'אל תתייאשו'. בדיעבד התברר לי, רק עכשיו, שבאחת הפעמים דורון שמעה אותי אומרת את זה, ראתה את ימית ורוני, וזה מאוד חיזק אותה. לכן לכל המשפחות אני אומרת שחשוב להיחשף. דורון ראתה רק קמצוץ מכל מה שעשינו, אבל האחרים אמרו לה 'ראינו את המשפחה שלך'. אל תפסיקו לפנות אליהם, כי הם שומעים. אני לא יודעת כמה מאפשרים להם כעת, אבל חשוב לזרוק את זה על פני המים, כי משהו ייקלט, מישהו ישמע, מישהו יעביר. חשוב שיידעו שהם לא לבד ושעושים הכל שיחזרו".
דמיינת שככה יהיה האיחוד?
"תמיד ידעתי שזה יהיה. לא ידעתי מתי, אבל זה היה חייב להסתיים ככה. אנחנו מאוד שמחים שדורון פה, שאני מחבקת אותה ושהיא איתנו, אבל זה לא שלם. חייבים לעשות הכל שכל משפחות החטופים יזכו להרגיש שלמות, שיקיריהן פה בחזרה. אין חירות ולא חופש ולא ניצחון ושלמות אם לא כולם פה. אין תקומה בלי שכל החטופים ישובו. אין חופש לעם ישראל עד שלא כל החטופים יהיו פה בחזרה".
איפור: סבטלנה קריחלי
"אריאל, דוד, אל תוותרו, אל תתייאשו, אתם תחזרו, אנחנו לא מוותרות"
מצולמים: ארבל יהוד ששוחררה אחרי 482 יום מהשבי, עם אבא שלה יחי; שרון אלוני קוניו ששוחררה עם בנותיה, התאומות יולי ואמה, אחרי 52 יום בשבי. בני הזוג של ארבל ושרון, האחים אריאל ודוד קוניו, מוחזקים בשבי חמאס
ב-30 בינואר האחרון שוחררה ארבל יהוד (29) משבי חמאס. ארבל נחטפה ב-7 באוקטובר מביתה בניר עוז יחד עם בן זוגה, אריאל קוניו. במרחק כמה בתים מהם נחטפו גם אחיו של אריאל, דוד קוניו, ובני משפחתו: אשתו שרון, התאומות יולי ואמה שהיו רק בנות שלוש, וגם אחותה של שרון, דניאל אלוני, עם בתה אמיליה בת השש. הנשים והילדות שוחררו בעסקה הראשונה. ארבל שוחררה אחרי כמעט 500 יום בשבי. אריאל ודוד עדיין לא חזרו הביתה.
16 צפייה בגלריה
יחי יהוד עם תמונות ילדיו דולב וארבל, ובן זוגה אריאל קוניו, דצמבר 2023
(צילום: אביגיל עוזי)
בצילום הראשון החזיק אביה של ארבל, יחי, צילום של שלושה: ארבל, אריאל ובנו דולב, שאז נחשב גם לחטוף. לאחר שמונה חודשים נמצאה גופתו של דולב בשטח ישראל, והתגלה כי הוא נרצח ב-7 באוקטובר, לאחר שניסה בגבורה להציל חיי אדם. הוא הותיר אחריו ארבעה ילדים, הקטנה שבהם נולדה לאחר מותו.
"במקביל למסע השיקום שלי אני מקדישה את כל זמני ומרצי למאבק להצלת אריאל אהובי, דוד אחיו ויתר בני הערובה", אמרה ארבל ל"7 ימים", "אין זמן מתאים יותר מחג החירות שכל אזרחי המדינה ישמעו את זעקתי".
ההחלטה של ישראל לחזור להילחם השפיעה עמוקות על התחושות בקרב המשפחה. "ייאוש זו מילה שקל להגיד כששואלים אותי מה התחושות, אבל אסור לי להתייאש, כדי שיום אחד אוכל לענות בלב שלם שעכשיו הכל טוב איתי ועם הבנות, כי דוד ואריאל בבית ביחד עם שאר 57 החטופים", מספרת שרון אלוני קוניו, "החזרה ללחימה מכניסה הרבה חרדות שממילא קיימות, ואנחנו מנסים כל יום מחדש לא לשקוע לזה. ממש לגייס כוחות שלא קיימים כבר, למען המשך התקווה".
ארבל ואת משלבות כוחות כדי להציל את בני הזוג שלכם, האחים שבשבי כבר כל כך הרבה זמן. אתן בעצמכן עברתן חוויית שבי קשה. מניין אתן שואבות כוח למאבק?
"את ארבלי אני מכירה מעל עשור, ומאז שהיא ואריאל יחד היא הפכה למשפחה של ממש עבורי ועבור הבנות. אני מבינה את ארבל, וארבל מבינה אותי. עברנו את אותו הסיוט בעזה וב-7.10, אבל שתינו עדיין תקועות שם עד שאריאל ודוד יחזרו הביתה. זה לא רק בני הזוג שלנו, אלא גם הגיסים. הכאב והקושי הם כפולים. אנחנו שואבות כוח האחת מהשנייה ודואגות להרים האחת את השנייה כשקשה, אבל אין ספק שלא היינו יכולות לעשות את זה בלי תמיכה מהציבור ומהסביבה הקרובה כי את המאבק הזה אי-אפשר לעשות לבד. במיוחד כשעוד לא התפנינו בעצמנו להשתקם".
אם דוד ואריאל קוראים את זה - מה המסר שלך אליהם?
"אל תוותרו, אל תתייאשו, אתם תחזרו, אנחנו לא מוותרות ויחד איתנו עוד הרבה אנשים טובים. אנחנו אוהבות אתכם ומחכות לכם".
מה חשוב לך שהציבור הישראלי יבין בערב הפסח הזה?
"חירות זו מילה גדולה, אנחנו את החופש שלנו לא יכולות לחגוג ולא נוכל לחגוג עד שדוד יהיה בבית, וזה כבר היה צריך להיות מזמן. זה הזמן להחזיר את כולם כדי שנוכל להתחיל להשתקם. גם בפן האישי שלנו כמי שחזרו מהתופת וגם בפן הכללי של המדינה, שספגה כל כך הרבה כאב, אובדן, חרדה וצער. רק אחרי זה נוכל אולי לנסות באמת להתחבר למילה חירות. כל עוד הם שם - אנחנו שם".
איפור: סבטלנה קריחלי
"תמיד ידעתי שאחזור הביתה. אני זוכר את עצמי כועס, אם זה בגלל שצוחקים עליך ואם בגלל כל מיני דברים, ואז פשוט סופר עד שלוש ואומר לעצמי: יש משפחה שמחכה לי בבית, אני לא יכול לעשות עכשיו טעויות. אז תירגע, תנשום עמוק, תאמין. אתה חוזר הביתה"
מצולמים: עומר שם טוב, והוריו מלכי ושלי. עומר חזר אחרי 505 ימים בשבי חמאס
מלכי: “ממש רואים בתמונה שאנחנו אבודים. במצוקה נוראית, עייפים. אי-אפשר לתאר את זה אחרת. הזקנה נפלה עלינו ברגע. אנשים שראו את התמונה הזאת אמרו לי: 'אתם אפורים. ממש אפורים'. אני לא הבנתי. כשאתה חי את זה, אתה לא מבין. עכשיו פתאום אנשים אומרים לי: 'חזר לך הצבע לפנים, מה, עשית בוטוקס?' אנחנו כנראה מקרינים החוצה את מה שהנפש מוציאה”.
עומר, ראית את התמונה הזאת בתוך השבי עצמו.
“יום אחד, אחד המחבלים מוציא טלפון ומראים לי את התמונה הזו. ואני זוכר, זו הייתה בין הפעמים היחידות שהרגשתי שאני נשבר. זה היה רגע מאוד קשה בשבילי, לראות אותם ככה. כי אני מכיר את ההורים שלי, אני יודע מי הם, וכמו שאבא אמר, יש בהם ברגיל כל כך הרבה אור, כל כך הרבה שמחה, אהבה, ואני ראיתי את הפנים שלהם ואמרתי, אני ממש זוכר: 'שמע, זה לא ההורים שלי, אלו לא ההורים שלי'. הם אמרו לי 'איזה זקנים ההורים שלך', ואני עניתי להם: 'זה לא שהם זקנים, הם פשוט עצובים. לקחו להם את הבן שלהם'".
התייחסו אליך אחרת אחרי הצילום הזה?
"לא. זה לא שינה להם אם הם רואים את ההורים שלי עצובים או לא עצובים. התנהגו אליי אותו דבר. גם היה שלב שהם אפילו צחקו עליי בגלל הצילום. כי אני ממש נחנקתי, עוד שנייה היו לי דמעות בעיניים, והם התחילו להסתלבט עליי".
את התמונה שההורים מחזיקים בצילום המקורי, זו שכולם מכירים, בחרה האחות דנה. בטקסט הם סיפרו אז על בחור צעיר שאוהב מסיבות, מוזיקה, לשמוח ולעזור. "אבא ואמא", אומר עומר, "הראו אותי לעולם בצורה הכי טובה שיכולה להיות. אני באמת אוהב לשמוח, לחייך, להפיץ כמה שיותר אהבה, אחדות, ואת עם ישראל. זה מהבית. גם שם, מה שתמיד חיזק אותי זו האמונה. מחשבה יוצרת מציאות. תמיד ידעתי שאחזור הביתה. אני זוכר את עצמי כועס עליהם, כאילו, יש לך רגעים של עצבים שקשה להבין, אם זה בגלל שצוחקים עליך ואם בגלל כל מיני דברים, ואז פשוט סופר עד שלוש ואומר לעצמי: יש לי משפחה שמחכה לי בבית, אני לא יכול לעשות עכשיו טעויות, שלא יקרו דברים. אז תירגע, תנשום עמוק, תישאר כאילו ממוקד, תאמין. אתה חוזר הביתה".
מלכי, אתה ממקימי מטה החטופים, מתחתָּ את הגבולות של להיות הורה שעושה הכל בשביל הילד שלו. מה אתה חושב על זה היום, במבט לאחור?
"עשיתי את מה שאני רגיל לעשות. אני זוכר את הלילה הראשון, כשחזרתי מסורוקה - אמרו שמביאים לשם פצועים. כשחזרתי הביתה, התחבקנו כולם ואמרנו: 'אנחנו הולכים לעשות הכל כדי להשיב את עומר'. לפעמים אנשים היו אומרים לנו, זה מטורף מה שאתם עושים, אז ישר הייתי עונה להם, אנחנו עושים מה שכל הורה היה עושה. לרגע לא חשבנו שאנחנו עושים משהו חריג או שונה. אני חושב שכל הורה, בדרך שלו, נאבק על החיים של היקר שלו”.
כבר חזרתם לשגרה משפחתית? כבר אומרים לעומר לפנות את הכלים או לעשות כביסה?
שלי: "עוד לא התחלנו להפעיל אותו, מלבד החדר שלו, שהרי היה מבולגן, ואמרתי: כשהוא חוזר, הוא זה שיסדר אותו. אפילו את הבגדים שהוא זרק על הרצפה לפני שיצא לפסטיבל, שמרתי. הדבר היחיד, כשהוא חזר, היה להגיד לו 'עכשיו אתה לוקח את הבגדים לכביסה ומכבה את האור', כי שנה וחצי האור בחדר שלו דלק".
מלכי: “ואז בוקר אחד, חודש לפני העסקה, אני נכנס לחדר ורואה שאחד האורות לא עובד. נכנסתי להיסטריה, כאילו זה סימן, ומיד אמרתי 'חייב לפתור את התקלה'. באותו הרגע רצתי למחסני תאורה, ובאותו שבוע נחתם ההסכם".
כשעומר חזר הוא אמר: "איזה כיף שאתם ההורים שלי". מה זה עשה לכם?
שלי: "מאוד התרגשתי שהוא אמר את זה. הוא גם שאל: 'אתם בסדר?' כשאיתי רגב חזר הוא אמר לנו שכשדיברו ביניהם, הם היו אומרים: 'אנחנו מקווים שההורים בסדר'. כאילו המחשבה שלהם לא הייתה על עצמם, אלא עלינו. אבל זה עומר גם לפני, לא בגלל שהוא היה בשבי. עומר תמיד יודע להביע את האהבה וההערכה שלו במילים, במגע, תמיד יודע להגיד תודה על כל דבר".
רגע לפני פסח, קיבלת משמעות אחרת למילה חירות?
עומר: "הרבה פעמים אומרים: תעריכו את החיים, תעריכו את הדברים הקטנים, ואנשים לוקחים את המשפטים האלה כמובן מאליו - אבל זה כל כך נכון. אחרי שאתה עובר את הדבר הזה, אתה פשוט מבין כמה שזה נכון. הכל מוערך, כל דבר קטן, מים, אוכל, אור יום - הכל. חירות זה דבר כל כך חשוב, חופש זה דבר כל כך, כל כך חשוב".
מה הייתם רוצים להגיד למשפחות שעדיין מחכות לשחרור?
מלכי: "אנחנו צריכים לזכור שיש עוד לא מעט אנשים שנמצאים בשבי של חמאס, וכולם מחכים לחגוג את חג החירות. אנחנו בקשר עם המשפחות, תומכים ומשתדלים, אבל באמת שבחג החירות הזה צריך לעשות הכל כדי שכולם יישבו ביחד סביב שולחן הסדר, ושכולם יוכלו להגיד סוף-סוף, יש חירות".
שלי: "לאורך כל הדרך, כל יום היה קשה. אבל לרגע לא איבדנו את התקווה. לאורך הדרך אני גם דמיינתי מה אני הולכת להגיד לו, ואת המשפט הראשון שבסוף באמת אמרתי לו: 'חיים של אמא, עכשיו אתה מוגן'. כל יום הייתי חוזרת על המשפט הזה - בבית, מול המראה, בחדר שלו, הייתי אומרת לו: תדמיין את הדרך שלך הביתה, איך אתה חוזר, ואנחנו מתחבקים, ואני מחבקת אותך, ואני מחזיקה לך ככה את הלחיים, ואומרת לך 'חיים של אמא'. תמיד זה היה לראות בדמיון איך זה כבר קיים פה, ותמיד היינו אופטימיים. ואני יודעת שזה קשה מאוד, וזה לא פשוט, אבל אסור, פשוט אסור לאבד את התקווה".
מלכי: "אין מקום לייאוש, אסור. כמה שזה קשה, ויש נפילות ויש התרסקויות, צריך להסתכל קדימה ותמיד על הצד החיובי, זה משהו שתמיד הוביל אותנו. לרגע לא איבדנו תקווה".
עומר: "זה קטע, כי כשאיתי ואני היינו ביחד, אז הייתי מסתכל במראה, והייתי אומר: עומר, אתה עובר את זה, חוזר הביתה, מגיע הביתה לאבא ואמא, חוזר למשפחה והכל בסדר, והכל טוב. הייתי ממש משכנע את עצמי מול המראה".
שלי: "אנחנו כאן עד שאחרון החטופים חוזר הביתה, ובעזרת השם שבאמת חג החירות הזה יסמל את החירות של כל המשפחות, שיזכו - מי שלחבק, אז לחבק את האהובים שלו, ומי שלהביא אותם לקבורה בישראל, אז שזה יקרה. ואמן, אמן כבר בחג החירות הזה".
"קשה לי להגיד שאני מרגיש חופשי. פיזית אני מאוד חופשי, אבל אי־אפשר להגיד שאנחנו חופשיים עד שגם האחרים לא ייצאו"
מצולמים: אלמוג מאיר ג'אן, האחות גאות אלגרבלי, האמא אורית והדוד אבירם מאיר
אלמוג: "בתקופת השבי הייתי מודע שמתנהל עבורי מאבק. כשראיתי מדי פעם את ההפגנות ב'אל-גז'ירה', זיהיתי שלטים עם התמונה שלי, אבל לא מי מחזיק את השלט. אמרתי לשלומי (שלומי זיו, שהוחזק עם אלמוג ושוחרר איתו במבצע ארנון, א"א): 'אמא שלי חזק שם בעניינים, היא לא כזאת שתשב בבית'. כשחזרתי התוודעתי גם לצילום הזה, והיה לי מאוד קשה איתו. אני לא רגיל לראות את המשפחה שלי בדיכאון. זה נראה כאילו מישהו מת, גוסס. לא רגיל לראות את אמא שלי מפגינה חולשה ואת אחותי לא מחייכת. הצילום הזה הכי לא מאפיין את המשפחה שלנו".
כשהצטלמתם ככה, דמיינתם בראש מציאות אחרת, טובה יותר, נגיד את זו של הצילום הנוכחי?
אורית: "לי היה ברור כל הזמן שהוא חוזר, וחוזר חי. נשאר רק להחזיר אותו. באותה תקופה פינטזתי את הקפה שלנו על הבוקר. את ארוחת הבוקר שנעשה יחד, את ארוחת שישי".
איזה מסר תרצו להעביר למשפחות שהחטוף שלהן עדיין לא חזר?
אבירם: "ראשית, שאנחנו לא נעזוב אותן. ולא משנה מה המצב, וכמה זמן זה ייקח. ודבר שני, לא לאבד אמונה. גם כשזה נראה הולך לאיבוד, כמו עכשיו".
אלמוג: "בעזה הרגשתי מאוד חזק רוחנית, הרגשתי שיש משהו ששומר עליי. ולכן ברגע שחזרתי, היה לי מאוד חשוב לבוא למשפחות ולהגיד להן שהחטופים חזקים והם יעמדו בזה. ואם לא יהיה אוכל, הם לא יאכלו, אבל הם יהיו בסדר, וייצאו ויחייכו. אנשים מסתכלים על אלו שיצאו, 'איך הם ככה', נגיד רזים מאוד, אבל אתה רואה להם בעיניים שכל אחד ואחד מהם, לא משנה איזה תופת הוא עבר, יצא חזק. זה חוסן שנבנה שם, אתה לומד הרבה על עצמך ועל אמונה. המנטרה שלי שם הייתה שאלוהים לא נותן לך להתנסות במשהו שאתה לא יכול לעבור אותו. אני יכול להגיד שאני מרגיש בן אדם חזק ושלם".
גאות, את בחודש השביעי להריונך. בבית מחכה לך ילדה בת שנתיים וחצי, שבקרוב ייוולד לה אח.
אלמוג: "אני מאוד רציתי שהיא תהיה בהיריון כשאני חוזר".
גאות: "כן. הוא שאל: מה, את לא בהיריון? רק כשהוא חזר, המקום הזה התפנה. כאילו, עכשיו אפשר להביא חיים נוספים".
איך נראים החיים החדשים שלך?
"היום אני מאוד עסוק באופטימיות ואיך להישאר חיובי ורוחני, ואיך לקחת את הדברים שלמדתי מהשבי, ולהפוך אותם לכלים ולהעביר אותם לאחרים, ולהתקדם משם. אני רוצה לעשות הרצאות, להעשיר את עצמי בידע, לטייל, ללמוד, להתפתח. הייתי בתאילנד, עם חברים ועם בת הזוג החדשה שלי, אושר, ובקרוב נטוס שוב. בפרסונה שלי אני בן אדם מאוד זוגי, שאוהב מאוד לתת ויש לי הרבה מה להעניק. כשחזרתי מהשבי, היו לי הרבה חוסרים. משפחתיים, זוגיים, חברתיים. ומאז התחלתי למלא הרבה משבצות. מה שעושה לי טוב, אני משאיר, ומה שלא, אני קצת מרחיק. בשבי דמיינתי את החיים שאחרי הרבה יותר רגועים. אבל גם תמיד אמרתי לשלומי: כשאצא מפה, ארצה למצוא אהבה, אקדיש למשפחה שלי את הזמן שלא הקדשתי להם לפני. אעשה דברים שעושים לי טוב. ובאמת, התחלתי לגלוש בים, אני יותר עם המשפחה, עם סבא וסבתא, בקשר טוב עם האחים של תומר סטרוסטה ז"ל שבא איתי למסיבה ונרצח. הדבר היחיד שפיספסתי הוא אבא. בשבי החלטתי לשפר את היחסים עם אבא, אבל זה לא קרה. הוא נפטר ביום שהגעתי לארץ, בלי ששמע את הבשורה הטובה".
גם הקעקוע שלך הפך לסמל.
"בגיל 16 עשיתי קעקוע של המילה Alive. הרבה פעמים הסתכלתי עליו, ואמרתי לשלומי ואנדריי קוזלוב, 'כשנצא פה בחיים, הקעקוע יקבל משמעות מטורפת'. אבל לא חשבתי כמה לקחו אותו רחוק. כשיצאתי ראיתי חולצות של Alive, חבר קרוב עם קעקוע, ופתאום כולם מתחילים לדבר על Alive. ואז, במסיבת השחרור קיעקעתי לאנשים את ה-Alive הזה וגם אם יצא עקום, סלחו לי".
מה זו בשבילכם חירות?
אורית: "מאז 7 באוקטובר ועד שאלמוג חזר לא ציינו את פסח. בשבילי הפסח הזה מסמל את השלמות של משפחה. לחזור להיות שלמים ולהמשיך לצמוח, כל המשפחה ביחד".
אלמוג: "מאז שנחטפתי, למילה הזו נוספו המון רבדים. חירות עבורי היא סוג של חופש בחירה. בשבי נלקחו ממני הרבה אפשרויות בחירה. לחזור, זה לקבל אותן בחזרה. עם זאת, קשה לי להגיד שאני מרגיש חופשי. פיזית אני מאוד חופשי, אבל משהו נשאר מאחור, וזה פוגש אותך בכל מיני סיטואציות. אתה יודע שקיבלת את אפשרות הבחירה, אבל לאחרים עדיין אין אותה, והמשפחה שלהם עדיין עוברת את הסיוט שהמשפחה שלך עברה לפני שחזרת. זה מעסיק את הראש כל הזמן, לצד רגעי השמחה והרגעים המאושרים. וגם אם אנחנו באמת עושים חוויות מדהימות וצוברים חוויות חדשות שמאחדות אותנו, משהו חסר. אי-אפשר להגיד שאנחנו חופשיים עד שגם האחרים לא ייצאו".
"חופש זה שתהיה לי את הזכות לבחור. שאני לא אפחד לעשות משהו ויהיו לזה השלכות עליי"
מצולמים: קרינה ארייב, ההורים אלברט ואירה והאחות סשה. קרינה חזרה מהשבי אחרי 477 ימים
בצילום הראשון - מה הרגשתם בפנים?
אירה: “חוסר אונים”.
אלברט: “פחד, דאגה לבת שלי שנחטפה. לא הבנו מה צריך לעשות, איך מחזירים אותה. הכוחות עוד לא נכנסו לעזה. לא ידענו מה יקרה”.
סשה: “תקופה נוראית. זה פשוט לא משפחה. זה לא אמור להיות ככה. זה יותר מאשר לוקחים לך חלק מהגוף. זה כאילו לוקחים לך את החמצן שנכנס לריאות”.
קרינה, מה ידעת על המאבק שלהם?
“לא נחשפתי לזה יותר מדי. הכי חשוב היה לי בכלל לראות שהם בסדר, אנחנו נורא היינו באיזושהי בועה. מדי פעם כן נחשפתי בטלוויזיה, ראיתי שהם באים לעצרות, היו כמה פעמים ששמעתי את אחותי ברדיו. פעמים מאוד מועטות, אבל מאוד מחזקות. קודם כל לדעת שהם בסדר, אחרי זה את דואגת לכל השאר. זה היה מעודד אבל גם טיפה קשה, כי את רואה שהם במצב לא טוב, אבל זה גם מובן. אבל כן, זה מנחם, נותן תקווה קצת”.
הפתיע אותך לראות את אחותך בפרונט?
“תמיד ידעתי שאחותי כזאת, שיש לה את היכולת לדבר ולפעול. לא הבנתי עד איזו רמה זה יכול להגיע, אבל לא הופתעתי בכלל. לפני כן היינו נורא אנונימיים, אז אין לך בדיוק הזדמנויות כאלו. עכשיו לצערי זה צף בנסיבות לא משמחות. אני ואחותי זו רמה מיוחדת מאוד לקשר. את לא תמצאי קשר כזה בין אחיות באף מקום. וככה גם היה לפני. זה לא שפתאום יצא ממנה משהו חדש שלא מוכר, ההפך, זה עוד יותר התחזק”.
מה מסמל עבורכם הפסח הזה?
אלברט: “15 חודשים לא היה לנו שום חג, לא שבת, לא ימי הולדת. כלום. בפסח שעבר היינו מחוץ למלון וולדורף אסטוריה בירושלים. ידענו שראש הממשלה ואשתו שם, ועמדנו ברחוב עד אחת בלילה וחשבנו שהוא ייצא לדבר איתנו, אבל זה לא קרה”.
קרינה, מה זה בשבילך חופש, חג החירות?
“חופש בשבילי, זה להיות חופשייה, שתהיה לי את הזכות לבחור. לקום מתי שבא לי, לאכול מתי שבא לי, שאף אחד לא יגיד לי כלום, שאני לא אפחד לעשות משהו, או להוציא מילה שלא תתקבל במקום, ויהיו לזה השלכות עליי”.
נאמת בכיכר החטופים וקראת לשחרורם המיידי.
“היה לי מאוד חשוב להעביר את המסר שצריך להמשיך ולפעול בשביל להחזיר את כולם. זו לא סתם עוד סיסמה או משהו שאומרים כבר שנה וחצי. יש פה אנשים והם צריכים לחזור. כל אחד חייב להיות חופשי, זה משהו בסיסי שאת לא חושבת עליו ביום-יום, וכשאת מאבדת אותו, פתאום את מעריכה אותו, ועכשיו אין את זה לעוד 59 אנשים. זה חייב להשתנות, ולי מאוד חשוב להמשיך ולפעול ולא לשכוח, ולא לוותר ולעשות כל מה שאני יכולה בשביל לתרום שהדברים יתקדמו. הכי חשוב שלא ישכחו את זה, שזה לא יעבור לסדר היום. לא הייתי פה, אני רק מתחילה להבין מה קורה, אבל המטרה של השבת החטופים ברורה ואפעל על מנת להשיג אותה”.
מה השתנה במשפחה מאז השחרור?
סשה: “חזרנו להיות שמחים”.
אירה: “חזרנו לאפשר לעצמנו לשמוח. לציין ימי הולדת. בלי רגשות אשם על כל דבר”.
אלברט: “כשקרינה לא הייתה פה, כל הזמן דמיינתי שהיא באה ומחבקת אותי. וזה מה שהיה. לקבל את הבת שלי היה נס מבחינתי, והנס הזה התגשם”.
קרינה, מה התגובה הכי מרגשת שנתקלת בה?
“שבני המשפחה שלי אומרים שהם לא מאמינים כמה אני חזקה וכמה עברתי, ושהם ממש חיכו לי. ואני מגלה על כל אחד ואחד מהם, גם על החברים הכי טובים שלי, איך כל אחד מהם הגיב. זה ריגש אותי. העשייה והתגובה שלהם הראו לי כמה אני חשובה להם. לא היה לי ספק גם לפני, אבל היה מרגש לראות את זה, ואני מאושרת שחזרתי. זה נס. באמת נס”.
מה המסר שלכם למשפחות של החטופים שעדיין לא חזרו?
אלברט: “תמשיכו להאמין, ניסים קורים. מאחלים להם לחוות את מה שחווינו”.
קרינה: “ושהם לא נמצאים לבד. זה שיש הרבה משפחות שעכשיו היקרים שלהן חזרו אליהן, זה לא אומר שאנחנו נוטשים אותן ופתאום זה לא קשור אלינו. ההפך, ממשיכים בכל הכוח להחזיר אותם, ויותר לתמוך. עכשיו זה יותר חזק, יותר עוצמתי”.
סשה: “תמיד אמרתי שברגע שקרינה חוזרת, זה לא אומר שאנחנו מפסיקים, כי זו המשפחה שלנו ואף אחד לא נשאר מאחור”.
"בתור מי שחוותה את אובדן החירות שלה, אני יודעת כמה קשה התחושה"
מצולמות: יפה אדר (86) ששוחררה לאחר 49 יום בשבי עם נכדותיה אוריאן ואדוה. הנכד של יפה, תמיר אדר, עדיין מוחזק חלל בשבי חמאס
אדוה: "הצילום הראשון היה שבועיים לתוך המלחמה. היינו במוד של ייאוש, אבל אמרנו: 'עושים מה שאפשר, איפה שאפשר. כולם צריכים להכיר את סבתא ואת הסיפור שלה'. מצד אחד, אתה נורא רוצה להחזיק תקווה, ומצד שני זה היה מתובל בייאוש ובמחשבות של מה יקרה".
אוריאן: "אמרתי: עכשיו אני עושה הכל כדי להחזיר את סבתא שלי. אין יותר גבולות, אין 'לא מתאים', אין להתחבא. לא האמנו שזה ייקח 49 יום, ובטח היום אנחנו לא מאמינים שעברו יותר מ-530 יום ועדיין לא כולם פה. אבל כשהצטלמנו זה היה השלב שבו אמרנו: איך יכול להיות שאישה בת 85 יושבת בשבי? עוד רגע מישהו יבין שזה לא הגיוני וזה ייגמר'".
16 צפייה בגלריה
יפה אדר עם הנכדות אוריאן ואדוה, מרץ 2025 | צילום: אביגיל עוזי
(צולם בבית פאלאס דיור מוגן להבים מקבוצת עזריאלי)
היא הייתה מודעת לצילום הזה?
אוריאן: "פעם אחת היא ראתה תמונה שלי מתראיינת, אבל לא הכירה את גודל המאבק. היא נחשפה לצילום הזה לראשונה רק עכשיו".
יפה, איך את מרגישה לקראת חג החירות?
"התחושה קשה. אני לא מרגישה שאפשר לחגוג כאן חירות כל עוד החטופים לא כאן. בתור מי שחוותה את אובדן החירות שלה, אני יודעת כמה קשה התחושה. אני רוצה לבקש מהציבור שלא להרפות מהמאבק. חייבים לעשות הכל כדי לאפשר לכולם את הזכות הבסיסית לחירות, עבור החטופים, עבור בני משפחותיהם ועבור כולנו כעם".
איך הקשר שלכן היום? הוא שונה מלפני 7 באוקטובר?
אדוה: "שני הצדדים מעריכים את הקשר הרבה יותר. מתאמצים יותר, פתוחים יותר לדבר על דברים, נאחזים במה שיש. באופן כללי סבתא שלנו חזרה בהחלטה למצות את החיים עד תום, לבחור בכל יום לעשות וליהנות ממה שיש, וזה בא לידי ביטוי גם במערכות היחסים. אנחנו משתדלים לשמור על קשר קרוב ומשמעותי. סדרי העדיפויות השתנו".
אוריאן: "הרווחנו אותה מחדש. זה לא ברור מאליו, זה כמו הרגשה של מתנה, שיש פה הזדמנות להיות איתה, ליהנות ממנה, ואנחנו לא נפספס את זה שוב".
מה סבתא עושה היום אחרת?
אדוה: "הכל בהחלטות הקטנות. ביום-יום. כשאתה עובר טראומה שכזו, אתה יכול לשקוע. בטח כשיש עוד 59 חטופים, ביניהם הנכד הבכור שלה, בן דוד שלנו. סבתא הייתה יכולה לבחור להתכנס לתוך זה, להיות בדיכאון ולא לצאת מהמיטה, לשקוע בעצב, בכעס ובאובדן, אבל היא בוחרת שלא. לא להגיד: קרה לי האסון הזה והוא מגדיר אותי, אלא קרה לי האסון ומתוכו אני בוחרת לראות כמה צמחתי כאדם. זה לא ברור מאליו".
מה משמעות החירות עבורכן?
אדוה: "המשפחה שלנו מסמלת את שני הצדדים של הסיפור הזה. את החירות שסבתא שלי זכתה בה, במירכאות. למה במירכאות? כי חירות זה לא משהו שאתה אמור לזכות בו, זה דבר בסיסי, לעומת תמיר ושאר החטופים שאין להם חירות. כולנו כמדינה לא יכולים לחיות באמת בחירות כל עוד יש חטופים. כולנו באיזשהו מקום עומדים במקום, חיים את 7 באוקטובר יום-יום בלי יכולת לצאת מהמבוך הזה עד שכולם יחזרו ונסגור מעגל".
אוריאן: "על פניו המשפחה של תמיר חופשיים, הם כאן, אבל כל עוד תמיר שם, ואנחנו לא מביאים אותו לקבורה באדמה שכל כך אהב, אין באמת חירות למשפחתו. הם 'שם', עם הפחד, הדאגה וסימני השאלה. הם צריכים סוף, ורק אז נוכל לדבר על חירות אמיתית שאפשר לצמוח ממנה, להתקדם. אנחנו יודעים מה זה לחבק את סבתא ועכשיו מחכים לתמיר. אין דבר חשוב יותר לנו ולמדינה, סגירת המעגל הזו".
יפה, בצילום הקודם הנכדות שלך עמדו עם תמונה שלך, עכשיו את ביקשת להיות עם תמונה של תמיר.
"הצילום הזה מגלם בתוכו את המציאות הקשה שלנו כמשפחה, הפער בין השמחה על הזכות שלנו לעוד חיבוק לצד העצב על האובדן של תמיר והמאבק להשבתו. עד שתמיר ושאר החטופים לא ישובו, אנחנו לא נוכל להשתקם באמת, לא נוכל להתאבל, לא נוכל לסגור את המעגל ולדמיין עתיד טוב יותר".
"אני מבקש מעם ישראל לא לאבד תקווה"
מצולמים: האחים אלי ושרון שרעבי. אלי שוחרר אחרי 491 יום בשבי חמאס. אשתו ובנותיו נרצחו ב– 7 באוקטובר. בתמונה: האח יוסי שרעבי ז"ל שגופתו מוחזקת בעזה
אלי שרעבי: “סליחה שהתחלתי את המאבק להשבתו של יוסי וכל החטופים רק עכשיו. אני מבקש מעם ישראל לא לאבד תקווה".
שרון, כשאתה מסתכל על הצילום שלך בזמן שגם אלי וגם יוסי היו בשבי, אתה מצליח להיזכר באותם ימים?
"הצילום הזה נלקח בין שבוע לשבועיים אחרי 7 באוקטובר. אני חייב להגיד שמהרגע הראשון באתי חדור אמונה, שאין אפשרות אחרת מלבד להביא אותם הביתה. את כולם, לא רק את אלי ויוסי. ולכן כשבאתי לצילום הזה, במבט שלי רואים שאני חדור משימה. זה מה שהניע אותי קדימה, לצד האמונה והתקווה. להמשיך ולהאמין שהפוסטרים יהפכו למשהו מציאותי. עם אלי הצלחנו, עם יוסי לצערי לא. במצב הנוכחי, האכזבה לצד השמחה, רק נותנות לנו משמעות במציאות שבה אנו נמצאים".
בעיניים של שרון , מרץ 25', איך נראה לך שרון של אוקטובר 23'?
"כשאני מסתכל על עצמי באותה נקודת זמן ציפיתי ליותר, שהתוצאה תהיה אחרת, שהאיש הזה שאני רואה מולי, אני, יעשה יותר ממה שהוא עשה, ושמקבלי ההחלטות יסייעו לו. במבחן התוצאה, נכשלתי. בראייה שלי, מעצמי אני צריך לדרוש הכי הרבה שיש, ללא פשרות. אולי הייתי צריך ללחוץ יותר. על יוסי אני לוקח את האחריות עליי. אם יוסי עדיין שם, אז משהו לא עובד בדרך שלי. בצילום של אז אני רואה מולי איש חסר ניסיון, במציאות הזויה. לצערי קיבלתי קורס מזורז של תקשורת ופוליטיקה ב-17 חודשים. היום אני הרבה יותר גאה בעם שלי, לא משנה ימין או שמאל. איך אמר אחי? לכו ישר. עכשיו כשהצטלמתי הרגשתי שאני בין שמחה לעצב. השמחה כבר לא תהיה שלמה, כי אין את יוסי, ליאן, נויה ויהל. אבל המינימום שאני יכול זה להשיב הביתה את יוסי, שהיה הלב של המשפחה. שיהיה לנו קבר. עבור אמא, עבור האחיות.
“בכל האירוע הזה, אין משפחה דומה לאחרת. אין אירוע כמו של שרעבי, ביבס, ונקרט, שם טוב, וכולם. כל אחד הוא עולם ומלואו. המשפחה שלי חוותה את 7 באוקטובר בכל הממדים: ליאן, נויה ויהל נרצחו בבארי ב-7 באוקטובר, יוסי נחטף ונרצח בשבי, ואלי נחטף ושרד. יש לי את כל המניפה. אני מבין קצת מכל משפחה, אבל מה שאני באמת לא מבין זה איך זה קרה, איך זה יכול היה לקרות.
“ה’כובע’ הקשה ביותר הוא לראות את אמא שלי בכל הסיטואציות שאת רואה. את הדמעות. הן לא פסקו כשאלי חזר, כי יוסי לא בבית, והנכדות ששיחקו עם הבנות שלי אינן. אני אתחיל להתמודד רק אחרי שאחרון החטופים יחזור. גם אם יוסי יחזור ואחרים לא, אני לא אוריד את הרגל מהגז. המבט שלי עכשיו, בצילום הנוכחי, זה אש בעיניים. השגתי 50 אחוז, אבל אני רואה אש בעיניים קדימה, כאילו אני אומר לאלי: ‘תישאר פה רגע, אני כבר חוזר’".
התמונה לא שלמה בלעדיהם
59 חטופים עדיין נמצאים בשבי חמאס. משפחותיהם הצטלמו עם תמונות יקיריהן שמוחזקים בעזה, והן - כמו כולנו - ממשיכות לחכות לתמונת הניצחון האמיתית שתושלם רק כשכולם יהיו בבית
16 צפייה בגלריה
תודה מיוחדת לתמי גורלי ממטה החטופים, אלעזר ארזי ראש מועצת להבים, מכבי תנועה עולמית | צילום: דנה קופל
1. אביב אצילי
2 . אבינתן אור
3 . אביתר דוד
4 . אוריאל ברוך
5 . אילן וייס
6 . איתי חן
7 . איתן אברהם מור
8 . איתן הורן
9 . איתן לוי
10 . אלון אהל
11 . אליהו מרגלית
12 . אלקנה בוחבוט
13 . אסף חממי
14 . אריאל קוניו
15 . אריה זלמן זלמנוביץ
16 . ביפין ג'ושי
17 . בר אברהם קופרשטיין
18 .ג'ודי ויינשטיין
19 . ג'ושוע לואיטו מולל
20 . גדי חגי
21 . גיא אילוז
22 . גיא גלבוע דלאל
23 . גלי ברמן
24 . דוד קוניו
25 . דניאל שמעון פרץ
26 . דרור אור
27 . הדר גולדין
28 . זיו ברמן
29 . טל חיימי
30 . יאיר יעקב
31 . יונתן סמרנו
32 . יוסי שרעבי
33 . יוסף חיים אוחנה
34 . ליאור רודאיף
35 . מוחמד אל־אלטראש
36 . מני גודארד
37 . מקסים הרקין
38 . מתן אנגרסט
39 . מתן צנגאוקר
40 . נמרוד כהן
41 . סהר ברוך
42 . עוז דניאל
43 . עומר נאוטרה
44 . עידן אלכסנדר
45 . עידן שתיוי
46 . עמירם קופר
47 . עמרי מירן
48 . ענבר הימן
49 . עפרה קידר
50 . רום ברסלבסקי
51 . רונן אנגל
52 . רן גוילי
53 . שגב כלפון
54 . שי לוינסון
55 . תמיר אדר
56 . תמיר נמרודי
57 . סונטאיה אקראסרי
58 . נטפונג פינטה
59 . סותטיסאק רינטלאק
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
