בתוך כל החושך הגדול, הטירוף, הכאוס והאלימות מסמרת השיער, המוזיקה הייתה זו שנתנה לנתן אמבש מעט נחמה. מזל שהיה לו אותה.
נתן (33) הוא בנו השלישי של דניאל אמבש, חוזר בתשובה, ברסלבר, מנהיג כת פוליגמית ואלימה שכונתה "הכת הירושלמית". אמבש האב נעצר ב-2011 ובהמשך הורשע שהחזיק את שבע נשותיו, ו-18 ילדיו, מתוכם 14 ביולוגיים, בתנאי עבדות. כתב האישום גולל אינספור עבירות אלימות ומין קשות ביותר. הוא נידון ל-26 שנים בכלא, אך נמצא מת בתאו, בגיל 67, לפני שנתיים וחצי, לאחר שחטף שבץ. אלמלא מותו של האב, ייתכן שבנו היה נשאר במחשכים והאלבום היפהפה והפוצע "עוזיאל", שיוצא בימים אלה, לא היה רואה אור.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
העובדה שהיה ילד מוכשר ומוזיקלי עמדה לימינו של נתן מול האב המגלומן, המוטרף, שהילך אימים בבית. "לפי הסיפור המשפחתי הייתי עדיין תינוק זוחל, כש'הסבא' (רבי ישראל אודסר, גדול המשפיעים בחסידות ברסלב - ת"ב), שמבחינת אבא שלי היה המשיח, הסתכל עליי ואמר לאבא שלי 'תספרו לי כשהוא יתחיל לשיר'. מבחינת אבא שלי, זו הייתה נבואה".
מתי הנבואה החלה להתגשם?
"בגיל חמש, אבא שלי עשה הופעה ברובע היהודי בירושלים. כל הופעה כזו נקראת 'הפצה'. השירים נועדו להפיץ את המסרים של ברסלב, את האמת של הצדיק, של 'הסבא'. אבל ההופעות האלה היו גם שדה ציד, כדי למצוא נשים חדשות שיתחתנו עם אבא שלי ויצטרפו לכת. אבא שלי היה שר ואנחנו, הילדים, היינו רוקדים, מקבצים נדבות. אני זוכר שמאחוריו היה עוד מיקרופון, לקחתי אותו והתחלתי לעשות לו קולות. כשההופעה הסתיימה, אנשים באו ושאלו את אבא שלי מי זה המלאך הקטן ששר איתו. אבא שלי הסתכל עליי ואמר 'פשש, איזה יופי'. ברולטה יצא טוב. באותה מידה, הוא היה יכול לכעוס ולהעניש".
כשהאב החליט להקים להקה משפחתית. הוא קורא לה "הבעטלירס" - קבצנים בעברית, מתוך סיפור של רבי נחמן. "הייתי בן 14, שרתי וניגנתי בבס בלהקה. בשיא כוחו, אבא שלי אירגן את ההילולה השנתית ל'סבא', שהגיעו אליה אלפי 'ננחים' מרחבי הארץ. הוצאנו דיסקים ועשינו קליפים. עשינו חזרות בגרסה סובייטית: 'תנשום, למה אתה לא נושם?!' בום, אגרופים לבטן. 'למה האנרגיה כבויה? קום! תעשה שכיבות סמיכה', 'יש לכם 20 דקות לרוץ למעיין, לטבול ולחזור'. אנחנו קמנו מוקדם, הוא קם מתי שרצה, אז ב-12 בלילה היינו כבר גמורים. בטח שלא תהיה אנרגיה. הדרך להופעה הייתה יכולה לעבור בבלאגן וצרחות של אבא שלי, אבל אז הייתי עולה על הבמה ומרגיש ביטחון שלא הרגשתי במקומות אחרים. מוגן. אבא שלי אמר לי שהוא מקנא בי, כי אני שר יותר יפה ממנו. זה היה עצום. הוא היה בן אדם דורס והפרגון הזה היה וואו. זה גרם לי לרצות לשיר כדי לקבל ממנו פידבק טוב".
בגיל 19 וחצי, חצי שנה לפני שהרשויות הואילו סוף-סוף לפשוט על הכת, אמבש נשלח להפיץ את הבשורה ב"כוכב נולד". מול שולחן השופטים, עם פאות וכיפת ברסלב גדולה, הוא שר שיר אמוני שכתב ללחן צרפתי. "לא הבנתי את הסיטואציה", הוא נזכר, "לא הייתי מחובר למציאות. הגעתי מכוכב אחר, עם הוואן של הנחמנים, ושר על הצדיק. מבחינת התוכנית באתי כגימיק, צחקו עליי. אבל כשחזרתי הביתה אבא שלי אמר לי 'העיקר שעשית את ההפצה שלך'".
האלימות הייתה חלק מחייו של אמבש מאז שהוא זוכר. היא שזורה בזיכרונות הילדות הכי מוקדמים שלו. "אח שלי ואני הלכנו לגן שעשועים, הייתי אולי בן שלוש. הייתי חייב לשירותים ורצתי חזרה הביתה. כשנכנסתי, ראיתי את אבא שלי גורר את אמא שלי על הרצפה, מכה אותה, צורח ומקלל אותה בצרפתית. כל כך נבהלתי, ברחתי החוצה שלא יראו אותי".
מתי אתה חטפת מכות בפעם הראשונה?
"באותה שנה. אחי הגדול, דוד, מאשתו הראשונה של אבא שלי, הגיע לבקר אותנו מצרפת. הוא ידע קצת עברית וניסה ללמד אותי לקרוא ולכתוב. לא ידעתי בכלל מה זה ימין ומה זה שמאל, כדי להבין שנקודה בימין זה שׁ' ונקודה בשמאל זה שׂ'. הוא ניסה להסביר לי איזו שעה, כשאבא שלי עם הטלית תוך כדי התפילה מתחרפן, הולך מאחורינו ונוהם. ידעתי מה זה אומר כשאבא שלי משתגע. לא הצלחתי להקשיב. באיזשהו שלב אבא שלי תפס אותי, שם אותי על קרש הגיהוץ, הוציא את החגורה שלו מהמכנסיים והתחיל להצליף בי. תוך כדי הוא צרח 'אתה לא מבין, אתה מטומטם?!' הוא פירק לי שם את הצורה".
שם זה נגמר?
"מה פתאום. אחרי זה, הוא סגר אותי בארון בגדים חצי יום. 'תחשוב על מה שעשית'. כל כך התביישתי ופחדתי אפילו לנשום. בכיתי בשקט. כשהוא הוציא אותי מהארון, לא העזתי יותר לטעות. הוא רצח לי את הביטחון העצמי, חילל את הגוף שלי, אבל שׁי"ן ושׂי"ן נחרת. מאז זה פלס".
העובדה שנתן היה רק פעוט בזמן התקרית כנראה גרמה לאביו לרצות לפצות אותו, מחווה שלא תחזור על עצמה. "הוא לקח אותי למכולת וקנה לי ארטיק וסוכריות קופצות. הרגשתי שהוא מתחרט, אבל הוא לא אמר סליחה. הוא ואמא שלי נסעו ואני נשארתי לשבת על המדרכה ליד הבית, ואני זוכר שחשבתי 'יואו, יש לי אבא חמוד'".
סיפרת שבארון בכית בשקט. מה היה קורה אם היו שומעים אותך בוכה?
"מי שבכה בקול היה מקבל מכות, היו זורקים אותו ללול של התינוקות, לא משנה באיזה גיל הוא, אבא שלי היה צועק 'סתום ת'פה שלך, מפונק, מטומטם', ונועל את החדר. אני זוכר את עצמי נזרק ללול, בוכה בחושך שעות. בגיל 11, אני ואח שלי ציחקקנו בתפילה. העונש היה להיות בלול שבוע, לבושים בטייץ כי אנחנו תינוקות. יוצאים רק ברשות לשירותים ואוכלים רק לחם ומים. אסור גם לדבר איתנו, ואף אחד לא מעז להפר את זה".
קשה עד בלתי אפשרי לשרטט ציר זמן שעליו נעשו המעשים האיומים. הזיכרון של נתן קופץ קדימה ואחורה כשהוא נדרש לדבר על הוויי החיים בבית ילדותו. ככה זה כשאתה נתון במשך שנים לאב קפריזי ומסוכן עם מצבי רוח הפכפכים, שגורם לכל בני הבית לחיות בכאוס מוחלט. "קופצות לי אסוציאציות. היו עונשים של צום מוחלט, והיה עונש של לחם ומים. זה היה יכול להימשך ימים. הייתי אולי בן 12 ואחי בן עשר. כשקיבלנו עונש לצום ואבא שלי אמר לנו, 'אתם רוצים כוס קולה? בבקשה, תילחמו'. זו לא הייתה הפעם ראשונה שאבא שלי יזם קרבות גלדיאטורים. התחלנו ללכת מכות, כיסחנו האחד את השני. כולם מסביבנו הסתכלו".
7 צפייה בגלריה
דניאל אמבש. "אבא שלי אמר לי ולאחי, ‘אתם רוצים כוס קולה? בבקשה, תילחמו'"
(צילום: חיים צח)
איך זה נגמר?
"תוך כדי הריב נדחפתי לתוך מוט ברזל שהיה שם, התקפלתי על הרצפה ואבא שלי הכריז שהפסדתי. אח שלי קיבל את הקולה. זה מבחינתי לייט; בתוך החושך, היו דרגות. היו המון, המון השפלות. יכולתי לעמוד שלוש שעות על כיסא בשולחן שבת כשאבא שלי משפיל לי את הצורה, את הגוף שלי, אומר שאני שמן, יורד עליי. זה הבידור של הארוחה".
הטרמינולוגיה בבית אמבש הורכבה מ"וידויים" ומ"דינים" - פרשנות מופרעת של האב למינוחים קבליים. "היו סשנים של שעות, שבהם היינו צריכים להתוודות על כל מחשבה, כל הרהור, איפה הייתי, מה אמרתי, המעשים שלנו. גם הנשים וגם הילדים. זו הייתה דרך לשלוט, לדעת בכל רגע נתון מה כל אחד חושב. הנשים שלו היו מתוודות באובססיביות. כל פעם הוא תפס קורבן אחר. אם עשיתי קפה ובטעות נשפך לי, זה התחיל סשן שלם של וידויים. אבא שלי היה תופס ספר של מהר"ן, דופק אותו בחוזקה לחזה שלי", אמבש מדגים, "'תישבע ותגיד את כל האמת!' פחדתי לשקר. פחדתי ממנו, מאלוהים, מלעשות רע בעולם. זו אימה. כשהוא תפס אחד מאיתנו, כולם התחבאו. אבל הוא היה קורא לכולם לשמוע".
ומה הם הדינים? העונשים שהוא נותן?
"זה אקט של עונש, של תיקון. העונשים כללו שוטים, שׁוֹקֶרים, הייתה לו מגירה מלאה בשוקרים בכל מיני עוצמות. הוא הפעיל את השוקר גם באזורים אינטימיים. היו גם מקל בישבן, ידית מצקת של מרק בישבן, קשירות, חניקות עד שאני רואה שחור, הטְבעות בכיור, באמבטיה, בג'קוזי שהיה לנו באחת הדירות. אני זוכר את עצמי מעורפל הכרה, רואה שחור, כששני אחים שלי מחזיקים אותי, והוא מטביע אותי בתוך המים באמבטיה, 'תגיד את האמת!' אני מדבר איתך על זה ורוצה להתקלח מהזוהמה שהייתה שם, מהאלימות, מהסדיזם, מהפסיכופתיה.
"הייתה לאבא שלי מגירה מלאה בשׁוׂקֶרים בכל מיני עוצמות. היו קשירות, חניקות עד שאני רואה שחור, הטְבעות בכיור, באמבטיה. אני זוכר את עצמי מעורפל הכרה, רואה שחור, כששני אחים שלי מחזיקים אותי, והוא מטביע אותי בתוך המים באמבטיה, 'תגיד את האמת!'"
"מי שהיה נופל לו בידיים, שצריך להתוודות - בשנייה זה היה הופך אותו לקורבן ללינץ'. 'בוא אתה, תפוס מפה, ואתה, תפוס מפה'. האחים שלי נאלצו לתפוס אותי בידיים וברגליים, ואז אני מקבל ממנו אגרופים לבטן. חטפתי מאות כאלה. גם אני מצאתי את עצמי בתפקיד של זה שתופס את האחים. כשאבא שלי ציווה, כל האחים היו צריכים לתת מכות לאותו אח סורר. אם מישהו היה עושה כאילו או לא נותן מספיק חזק, איזו הסלמה הייתה קורית שם... מילא שמחטיפים לי, אבל אם לא אהיה בסיטואציה - זה שחוטף מכות ייענש פי כמה, או שהמכות עוברות למורד, או שכל האחרים ישלמו בליל וידויים ואימה. במקום שזה ייגמר בחצי שעה, זה נמשך כל הלילה. אתה מת לשירותים, גמור מעייפות, הגוף והנפש מגיעים לקצה גבול היכולת".
הייתה דרך להתגונן?
"אם הייתי שם ידיים, ברפלקס, להגן על הבטן שלי מפני האגרופים, זו הייתה בגידה. ככה הוא היה מתייחס לזה. הייתה פעם שהוא דפק לי אגרוף לפנים ונחתך מהשן שלי. הוא התחיל להגיד 'אתה מבין מה עשית עכשיו לאבא שלך?!' קרא לנשים, 'תראו מה הוא עשה לאבא שלו, אתה השטן'. הייתי רועד, 'סליחה, איך עשיתי את זה, סליחה, אני רוצה לכפר'. הייתה פעם שקיבלתי עונש לצום, וכשהוא הסתיים, המשכתי. רציתי להראות לאבא שלי שאני מתקן. הוא עדיין לא הסכים לדבר איתי. אחרי שבוע, כבר הייתי רזה ושבור ובכיתי. התחננתי לאבא שלי שידבר איתי, 'תן לי לעשות תשובה, תסלח לי'. ייסרתי את עצמי שאני עושה כל כך רע לאבא שלי".
זה מה שהרגשת, שהוא הטוב ואתה הרע?
"בבוקר של בר-המצווה שלי קמתי בחמש לפנות בוקר והלכתי לטבול במעיין בליפתא, לקראת הנחת התפילין הראשונה שלי. התרגשתי נורא. חזרתי הביתה וחיכיתי לו שיקום. עוברות השעות, כבר 11, ואני לא יודע מה לעשות. תכף עובר זמן התפילה. להניח בלעדיו זו בגידה באבא שלי, אבל לא להניח בזמן זו בגידה באלוהים".
מה עשית?
"הלכתי מצד לצד, במרפסת, בחרדה. באיזשהו שלב, אבא שלי פותח את הדלת ושואל מה קורה. אמרתי לו שטבלתי ואני מחכה לו להניח תפילין. תוך שנייה היד שלו עפה לתוך הפנים שלי. 'חיכית לי!?' התחלתי לגמגם. אם לא הייתי מחכה, הכאפה גם הייתה מגיעה, 'אה, יש לך יחסים עם אלוהים. אבא שלך זה שום דבר'. בכיתי והתחננתי לאלוהים שיעזור לי להיות ילד טוב".
אביו של נתן, דניאל אמבש, נולד בצרפת למשפחה חילונית, ישראלית. הוא היה רקדן קלאסי ואמן, עד שחזר בתשובה. "סבא שלי עבד בשגרירות סלאש מוסד, ואבא שלי גדל על קו ישראל-צרפת. המשפחה של אבא שלי היא מלח הארץ. אח של סבא שלי היה אמן וממקימי כפר האמנים עין הוד. סבא שלי היה דמות אוהבת שנתנה לי השראה שיש טוב בעולם, אבל סבתא שלי הייתה אישה קשה. היא הייתה יכולה לצעוק על אבא שלי 'אתה חמור, מטומטם, למה הילדים לא יודעים צרפתית?' הוא פחד ממנה. כשהיא הייתה קוראת לו 'הדובי שלי', פתאום הוא היה הופך להיות הבן הקטן שלה. זה היה מטורף לראות את זה. זה לא הסתדר לי עם הבן אדם המפחיד שכשאני שומע את הצעדים שלו, כל הגוף בדריכות, הלב ב-150, ואני ער לכל תנועה, לכל טעות שעלולה להתרחש. מספיק הדבר הכי קטן, וזו תאונת שרשרת לתוך כאוס".
אמא של נתן, אילנה לוגסי, הייתה אשתו הראשונה של דניאל אמבש בכת. "היא נולדה במרוקו ועברה עם הוריה לצרפת. היא טסה למנזרים בסין ללמוד אמנויות לחימה והפכה לאלופת קונג פו, הייתה מדורגת בעולם".
איך היה הקשר בין ההורים שלך?
"אמא שלי היא צל בסיפור שלי. אם אבא שלי היה אומר 'איזה ילד טוב אתה', אמא שלי הייתה גם אומרת 'אתה התינוק שלי, אתה הלב שלי, איזה כיף שילדתי אותך'. אם אבא שלי היה מתעצבן, היא הייתה נאנחת, 'אני לא מאמינה שילדתי אותך. תראה מה אתה עושה לאבא שלך'. היא תמיד הייתה עייפה, חולה, בוכה, מתוסכלת. 'אין לי כוח אליכם'. כל הזמן עושה ספונג'ה בבית, שלא מפסיק להיות מלוכלך. כולנו כל הזמן בבית, מטפסים על הקירות. בילדות המוקדמת, אבא שלי היה עסוק בהפצות וחוזר רק בסופ"שים. הוא היה חוזר הביתה ומספר לאמא שלי מה הוא עשה. היא תוך שתי דקות הייתה נרדמת, מתנתקת, וזה היה מחרפן את אבא שלי. זה הביא את הדינים הכי גדולים. וידויים סביב האיש שהייתה איתו פעם, המורה שלה לקונג פו. זה הוביל לצרחות ומכות".
הילדות שלו כללה, כאמור, משפחה פוליגמית של אבא אחד, שש בנות זוג (לתקופה קצרה הייתה גם שביעית) ו-18 ילדים. המשפחה הגדולה עברה אינספור דירות בשכונות שונות בירושלים ובצפון, בטבריה ובמושב פוריה. בין אם זה בשל האב אחוז התזזית, שכל בוקר קם והחליט מי מהמשפחה עובר לאן, ואם זה בשל תחושת הרדיפה, פועל יוצא מהאלימות ששרתה בבית ומהעובדה שהילדים לא נשלחו למסגרות חינוך. "אסור היה לנו להגיד איפה אנחנו גרים ואם יש עוד אישה בבית. הסתירו מאיתנו שאבא שוב התחתן, או שנולד לו ילד חדש. היו אחים שהכרתי רק כשהיו בני חצי שנה. היה אח שגיליתי עליו רק כשאמא שלו הגיעה לבקר בבית, עם קיטבג פתוח ובתוכו תינוק".
השכנים לא ידעו כלום? אף אחד לא חשד במשפחה המוזרה?
"חיינו בתוך בועה. גרנו תמיד בבתים מבודדים, שלא ישמעו מה קורה בבית. לא היינו בשום מסגרת. החיים שלי נוהלו על ידי רצון עליון. פעם יורדת הוראה שכולם קמים בשש בבוקר, ופעם זה שמתחילים לרקוד בחתונות עד אחת בלילה. היו כמה פעמים שאיכשהו הבינו שמישהו עומד להגיע, והבריחו אותנו לבית אחר. אף פעם לא הגיעו מהרשויות לבדוק מה איתנו".
"אסור היה לנו להגיד איפה אנחנו גרים ואם יש עוד אישה בבית. הסתירו מאיתנו שאבא שוב התחתן או שנולד לו ילד חדש. היו אחים שהכרתי רק כשהיו בני חצי שנה. היה אח שגיליתי עליו רק כשאמא שלו הגיעה לבקר בבית, עם קיטבג פתוח ובתוכו תינוק"
איך התפרנסתם?
"הנשים והילדים יצאו לקבץ נדבות. עוד לפני גיל עשר כבר יצאתי לקבץ נדבות, משחק אותה איש עסקים, 'תרצו לעזור לכמה משפחות נזקקות?' עומד שעות ברמזורים בשמש. אבא שלי היה מגדיר לכל אחד מאיתנו כמה כסף הוא צריך להביא. אסור לי לחזור הביתה עד שאני לא מביא 800 שקל. אם עושים חישוב, כולנו ביחד היינו יכולים לאסוף עשרת אלפים שקל ביום.
"אני מסתובב ברחובות, הערב יורד, ילדים יוצאים לבלות ואני מבקש צדקות. אני כל כך רוצה להיות מהילדים האלה. אני רוצה לצחוק, לשמוח. החלום שלי היה ללכת לבית ספר. אבל אני נועדתי למשהו אחר, אני בשליחות. אני רוקד על מכוניות מגיל ארבע. אני הולך בית-בית ולחמש חתונות בלילה, להפיץ בחינם. אני כועס על אלוהים. למה אנחנו, שמפיצים שמחה וגאולה, עצובים וכועסים? זה לא מסתדר לי. אבא שלי היה אומר שאנחנו משלמים מחיר על החושך, על החטאים שלהם. בגיל ההתבגרות, הייתי מפודח של החיים שלי. כולי סקרנות, רוצה להיות חלק מהעולם הזה. שנאתי את הנראות שלי, את הפאות. הרגשתי שאני נראה כמו משוגע".
וכשהכת התפרקה?
"לקח זמן עד שהורדתי את הפאות והכיפה. בבית, אחד העונשים היו שאבא שלי גוזר למישהו מאיתנו את הפאות או מורה לו ללכת בלי כיפה או בלי ציצית, כמו גוי. הבנות נענשו בזה שהיו צריכות לעשות קרחת ממש. זה היה עונש שכיח על כל שטות הכי קטנה".
"שוטרים הגיעו במדים של חברת חשמל
הם לקחו אותי לחופש, איך יצאתי הנבל
אסיר 1401748
יש לי אות קין במצח, אות קין לנצח”
(ילד פגום)
ביולי 2011, כשנתן בן 20, פשטה המשטרה על בית המשפחה בירושלים. זה קרה אחרי ששוטרים הגיעו במדי חברת החשמל להתקין מכשירי ציתות. אחד האחים של נתן עלה על זה, וניתק את המיקרופונים. דקות ספורות אחר כך, המשטרה נכנסה למתחם ועצרה את מי שהיה שם. "חלק מהמשפחה, כולל אבא שלי ואני, התפללנו באותן שעות בקבר של הרב של 'הסבא' בטבריה. פתאום, פנסים מאירים עלינו. 'תורידו טלפונים', צעקות, תופסים אותנו, 'אל תזוזו'. כולנו בפחד, רועדים, מועלים לניידות ומוסעים לחקירה של הימ"ר במגרש הרוסים בירושלים".
מה קורה בחקירה שלך?
"הגענו בשש בערב ונחקרתי עד שבע-שמונה בבוקר. מישהו ענק ישב מולי ופקד עליי בקול בס, 'תתחיל לדבר'. היו לנו אינספור סטאז'ים לקראת היום הזה, מה מותר ומה אסור להגיד. הכחשתי הכל, חירטטתי. מבחינתי, עמדתי במבחן. תוסיפי לזה ששנה וקצת קודם, לקחו את אבא שלי לחקירה בחשד שביצע עבירות מין באחת האחיות שלי. הוא חזר אחרי ארבעה ימים בלי שעשו לו כלום. זה רק העצים את הכת. הנה, זה שוב קורה ושוב לא יקרה לו כלום. עברתי שטיפות מוח של משיח וגאולה".
לא עבר לך בכל זאת בראש, שזו ההזדמנות לדבר ולהציל אתכם מהמצב האיום שנמשך שנים?
"אני מבין כבר אז שהדברים שאבא שלי עשה הם נוראיים וכאב לי על האחים שלי, אבל ילד שכל הזמן צריך לתקן אותו, שכל הזמן צריך לעשות תשובה, לא מבין את הזכויות שלו בעולם. רק רציתי להחזיר את המשפחה שלי למה שהייתה. מעבר לפחד, הייתה בי גם אשמה. איך אני אמסור את אבא שלי? זה כמו לתת מידע לאיראן. החלטתי לא להעיד, ואז אמרו לי, או שתעיד נגד אבא שלך - או שתועמד לדין. ישבתי שבעה חודשים בבית מעצר ניצן, עם הפושעים הכי איומים, על שיבוש הליכי משפט וסיוע בתקיפה וסיוע במעשה סדום בקטין. האשימו אותי שהחזקתי את אחי בזמן שהרביצו לו במקומות אינטימיים. הודיתי בזה. זה קרה. לך תסביר את המורכבות של לחיות בכת. כמו שנאלצתי להחזיק אותו, כך החזיקו אותי בסיטואציות דומות. ניסיתי לשכנע אח ואחות ושתי נשים לא להעיד, גייסתי לאבא שלי עורך דין מהשורה הראשונה. לי, אגב, הוא לא עזר. אני קיבלתי עורך דין מהסניגוריה הציבורית שכל יום ניסה לשכנע אותי להעיד ולגמור עם זה. הייתי בסרט של דיסני שאני מציל את המשפחה שלי. תוך כדי, אני בקריסה, היו לי מחשבות אובדניות. ביום אחד ניתקו אותי מכל מה שהכרתי, מהעולם שלי, מהמשפחה שלי. המדינה בסוף הבינה את הסיפור וקיבלתי רק עבודות שירות. מהמעצר עברתי להוסטל לעשרה חודשים, ואז לרחוב. היה אסור לנו לחזור הביתה".
"בהלוויה של אבא שלי אפילו סחבתי את האלונקה שלו. יש בתוכי מקום שיש בו חמלה עליו. תמיד ראיתי את הילד הפצוע שהוא היה. להלוויה הגיעו כמה אנשים בודדים, לראות שהוא קבור מספיק עמוק. אמרתי לו 'אני מצטער בשבילך שמה שהשארת בעולם זה רק הרס'"
אז מה עשית?
"האחים שלי ואני עברנו בין דירות. בינתיים, אבא שלי מתקשר אלינו כל יום מהכלא. כל פעם, מפעיל עלינו מכבש רגשי שכל מה שהוא ניסה זה להציל אותנו. עשיתי צומות לתקן, להציל את אבא שלי. הייתי אומר לו 'אבא, אני אעשה בשבילך הכל'. אחרי חודש כזה, אמרתי לו שאני לא מעוניין יותר בקשר איתו. לא דיברנו חמש שנים. הייתי צריך להפריד את הזהות שלי, להתיר את התסבוכת הזו".
להלוויה שלו הגעת?
"כן. אפילו סחבתי את האלונקה שלו. יש בתוכי מקום שיש בו חמלה עליו. תמיד ראיתי את הילד הפצוע שאבא שלי היה. אולי זה סינדרום שטוקהולם וזה היה בעוכריי, כי סחבתי על עצמי כל כך הרבה. להלוויה הגיעו כמה אנשים בודדים. הגיעו לראות שהוא קבור מספיק עמוק. אמרתי לו, 'תראה באיזו עליבות אתה נקבר. אני מצטער בשבילך שמה שהשארת בעולם זה רק הרס'. קיוויתי שכשאני קובר אותו, העול הזה שסחבתי נקבר גם".
אבל ההתמודדות עם העול הזה עוד נמשכת ותימשך. לך תייצר זהות חדשה מאפס לאחר שהזהות הקודמת התפוררה לאבק דק. לך תבין מי אתה ואיך אתה עומד לנהל את החיים שלך מנקודה זו והלאה בעולם זר ומוזר, עם חוקים משונים, שלא הכרת כלל עד גיל 20. ובכל זאת, נתן נלחם על חיים טובים יותר. הוא הקים חברת לבנייה ושיפוצים, עבודה שהוא עוסק בה עד היום ועושה חיל, ובשנתיים וחצי האחרונות הוא בזוגיות יציבה עם מאיה מיכלוביץ. אשת סושיאל. השניים מתגוררים ביחידת דיור מתוקה ששיפץ ועיצב במו ידיו, באזור כפרי בהרצליה.
באולפן שבנה בחצר הבית תלוי פורטרט עצמי מרהיב שצייר, כשעל צווארו שלשלאות. "חשבתי שאני טורק את הדלת מאחוריי ומתחיל דף חדש. זהו, הסבל מאחוריי ואני אדון לעצמי. אפילו לקנות לעצמי שוקולד הרגיש כמו חופש. אבל אז פגשתי את המצוקה שעולה בהתמודדות עם החיים ועם הפוסט-טראומה. רגעי השפל הכי גדולים היו לי אחרי הכת. אחרי שאבא שלי לא הפסיק להעניש אותי, באה המדינה והענישה גם. ביום הראשון של החופש שלי, היא שמה עליי אזיקים. אני מקנא בחטופים שחזרו. הם יצאו גיבורים. אני יצאתי מטרד, פסולת של החברה".
תסביר.
"הייתי צריך ללמוד מילים מחדש, מה זה אומר אבא, מה זה אומר אמא, מה זה אומר משפחה. אני משלם המון-המון כסף לכל סוגי הטיפול האפשריים, טיפול אישי, טיפול זוגי. באיזשהו מובן, אני רק בן 13. זה מסע סיזיפי של שנים. עד היום אני מוציא את נתן מהכת".
אתה בקשר עם האחים?
"בהתחלה התרחקתי קצת. הייתי צריך להפריד את עצמי מהסיפור. לייצר מערכת חיים בריאה ומאוזנת. כולנו עברנו טרנספורמציה. אני אוהב את כל האחים מאוד והקשר בינינו עמוק. היינו ביחד באותה הסופה. חיינו ביחד, התמודדנו ביחד. היום, אני יכול להיות קרוב אליהם בלי לפחד שזה יבלע אותי".
ועם אמא שלך?
"היא לא בקשר איתי. היא טוענת שרצחנו את בעלה".
"באלבום הזה יש גם אופטימיות ותקווה. זו התפילה שלי לרפא את עצמי ולייצר עולם של טוב, של אהבה ורווחה לילד הקטן שהייתי. אני רוצה לתת לו חיבוק ולהגיד לו שהוא לא לבד. אני מייחל שזה שאני מביא את הלב שלי, ייתן אוויר לנשימה גם לאחרים"
את סגירת המעגל שלו עם אבא שלו ועם הילדות האפלה שחווה הוא עושה היום, כאמור, דרך האלבום הנוגע שיצר עם המעבד והמפיק המוזיקלי אבשלום הספרי, שיצר עיבוד אלקטרוני עדכני שעוטף את הטקסט, מרכך ומנגיש אותו. "נתן הרים לעצמו הופעה והלכתי לראות אותו", נזכר הספרי, "כשהוא שר את 'שלשלאות' שמעתי אמת. הלחן הוא מין סולם יהודי, מנגינה כמעט חזנית. זה נשמע כמו תפילה. שמעתי את המקורות שנתן בא מהם נוצקים בתוך העולם החדש, האלקטרוני, שלו. זה השיר הכי כבד בכל האלבום, אבל זה השיר שגרם לי לרצות לעבוד איתו. "בעבודה שלנו ביחד רוקנו את הבולשיט. רצינו להגיע למהות. הטקסטים שיצאו הם זיקוק של משהו אמיתי, מהלב. לא משחקים מסביב. מספיקה שעה אחת עם נתן להבין איזה מיוחד וחכם הוא. קיבלתי ממנו השראה".
נתן: "באלבום הזה הלב שלי פתוח על השולחן. יש שם הרבה דברים מורכבים, כאבים מאוד עמוקים. אין שם טקסטים על זה שנשבר לי הלב כי נפרדתי מחברה. אני חושף שם את הקישקע שלי. זה לא רק לגעת בחושך של הכת, אלא גם בפצע היציאה שלי לעולם. אני מרגיש ממש עירום וזה מפחיד".
כנראה אי-אפשר לעשות אמנות בלי לרדת לעומקים.
"קודם כל אני רוצה שיראו אותי כאמן. אני רוצה להמשיך ליצור, לתת ערך בעולם ולהופיע. חשוב לי להגיד שבאלבום הזה יש גם אופטימיות ותקווה. זו התפילה שלי לרפא את עצמי ולייצר עולם של טוב, של אהבה ורווחה לילד הקטן שהייתי. אני רוצה לתת לו חיבוק ולהגיד לו שהוא לא לבד. אני מייחל שזה שאני מביא את הלב שלי, ייתן אוויר לנשימה גם לאחרים, יהיה גם עבורם ריפוי".
תגיד, אגב, למה קראת לאלבום "עוזיאל"?
"זה השם השני שלי. אבא שלי היה אומר לי שהוא מצטער שהוא נתן לי את השם הזה, שבגללו יש לי עזות פנים. אני מודה על החלק הזה בי, שנתן לי את האומץ להעז לשאול שאלות, להעז להשתנות, והכי חשוב, להעז ליצור מוזיקה".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
