כשאופיר שרעבי בת ה-16 מדברת על אביה יוסי שנהרג בשבי וגופתו מוחזקת בעזה, בריאיון נדיר, היא משתמשת בלשון הווה. "אבא שלי נחטף בחיים. ראיתי את זה בעיניים שלי. קשה לי להאמין למשהו אחר כי אין לי הוכחה. שלא יגידו לי אחרת", היא אומרת.
לידה יושבת נוגה וייס בת ה-19, חברתה לקיבוץ, לילדות ולגורל. בריאיון ראשון אחרי תקופה ממושכת, הצעירה שחזרה מהשבי בעזה מספרת על אביה אילן בנרצח ב-7 באוקטובר וגופתו גם כן מוחזקת ברצועה: "אני מבינה שהוא מת, אבל יש תקווה שפתאום יתקשרו ויגידו שהייתה טעות. אני עדיין מחכה לחיבוק שלו".
חיבוק, זה כל מה שהן מבקשות. בעולם שבו האדמה נשמטה מתחת לרגליהן, חיבוק הפך לחלום בלתי מושג. עכשיו הן מספרות על טראומת השבת השחורה שלא מניחה, על הרצון הבלתי אפשרי כמעט לחזור לשגרה, ועל הקריאה להחזיר את האבות שלהן - ואת שאר החטופים: "כל דבר אפשר לדחות, רק לא את זה. זה חיים או מוות, עבורם - ועבורנו".
"מכירות מאז שנולדנו"
אופיר ונוגה מקיבוץ בארי חיו יחד מאז ומתמיד. "אני מכירה את אופיר מאז שהיא נולדה. היא חלק מהחיים שלי, מהילדות, מהכול", אומרת נוגה. אופיר מוסיפה: "זה קשר שאי-אפשר להסביר אותו. החברים, הקהילה, השכנים - אלה אחים שלך, לנצח".
אבל ב-7 באוקטובר הנצח הזה נגדע. יוסי, אבא של אופיר, נחטף מול עיניה. נוגה נחטפה בעצמה לעזה. אמה נחטפה לפניה, גם כן מולה. שתיהן ראו עשרות מחבלים חמושים, גופות של חברים ושכנים שהכירו מאז ומתמיד. שתיהן חשבו שהן עומדות למות. שתיהן איבדו משפחה ובית ונאלצות להתחיל הכול מחדש, כששום דבר ממה שקרה עדיין לא עובד או הושלם. שתיהן מתגוררות כעת בחצרים, אבל הראש והלב נמצאים בבארי. מהבתים שהכירו ושבהם גדלו, דבר לא נותר. "קשה לי להיות בקיבוץ", אומרת אופיר, "כשאת הולכת שם את עדיין מרגישה את מה שקרה באותו יום. גם אין לי בשביל מה להגיע עד שאבא ושאר החטופים יחזרו".
באותו בוקר, אופיר הייתה בביתה עם אביה יוסי, אמה נירה ושתי אחיותיה, אורן ויובל. נוגה הייתה בבית עם אמה שירי ואביה אילן. אחיותיה הגדולות היו בדירתן, בשכונה אחרת בקיבוץ. "רצנו לממ"ד", משחזרת נוגה, "מהר מאוד הקפיצו את אבא, שהיה חבר בצוות הביטחון היישובי. אמרו לו שיש חדירת מחבלים ושצריך לפתוח את הנשקייה. הוא אמר לנו שיחזור עוד כמה דקות, ביקש שנשאיר לו מפתח מחוץ לבית".
הדקות נקפו, ואבא לא חזר. "אחרי חמש דקות הוא כבר לא היה זמין", מספרת נוגה, "כתבנו לו שהמחבלים מתקרבים אלינו. חשבנו שהוא יבוא להציל אותנו, אבל הוא לא ענה. ב-10:30 נכנסו אלינו הביתה. אמא אמרה לי להתחבא מתחת למיטה. ואז הם פרצו לממ"ד וחטפו אותה".
מתחת למיטה, נוגה ראתה הכול. "כתבתי לאנשים - 'חוטפים את אמא שלי'. אחרי שהם לקחו אותה, המחבלים נשארו בבית והתחילו לשרוף אותו. דלת הממ"ד נשארה פתוחה אחרי שהם פרצו אותה, העשן נכנס וכבר לא נשמתי. החלטתי שאני מעדיפה למות מירי ולא בשריפה, יצאתי מהחלון וראיתי מחבלים ונשקים בכל מקום. ניסיתי להסתתר מאחורי שיח, ואחרי עשר דקות בערך מחבל ראה אותי. הוא לקח אותי לדשא של השכנים, הושיבו אותי על הרצפה ואזקו לי את הידיים מאחורי הגב. כשהתחלנו להתקדם ראיתי רק גופות. לא חשבתי שמישהו בכלל נשאר חי, כולל אמא שלי. שאלתי את עצמי מתי תורי. לא הבנתי למה לא יורים בי".
נוגה לא ידעה שהיא נחטפת וחשבה שתירצח במהרה. "העלו אותי על רכב והתחלנו לנסוע, אני והמחבלים", היא מספרת, "לא ראיתי אף ישראלי חי. לא הבנתי שחוטפים אותי, רק חיכיתי שיירו בי ושאמות. לא פחדתי מהמוות, כבר השלמתי איתו. רק חיכיתי לו. כשנחטפתי, האחיות הגדולות שלי כתבו שיש יריות בשכונה שלהן, אז בכל התקופה שהייתי בשבי חשבתי שכולם מתו וכשאני אחזור אף אחד לא יהיה, שאין לי משפחה לחזור אליה. למזלנו, הן ניצלו".
נוגה הגיעה לבדה לבית בעזה ופגשה שם את מורן סטלה ינאי. מאותו יום הן היו יחד, עד לשחרור של נוגה, ארבעה ימים לפני מורן. ביום ה-14 בשבי, אמה של נוגה הגיעה לבית שבו הוחזקו. "כשראיתי אותה הבנתי שיש לי משפחה, שלפחות היא נשארה ושאני לא לבד", היא מספרת, "למרות שהייתי בעזה, זה היה היום הכי טוב בחיים שלי".
את הסיפור המצמרר על המחבל שהביא לה טבעת, נוגה מספרת בשקט. "מבין המחבלים ששמרו עלינו, היה אחד בעייתי מכולם, מפחיד", היא אומרת, "כשהוא התעצבן הוא נכנס לחדר עם אקדח. הוא היה השוטר הרע. מורן ואני שמנו לב שאני זו שצריכה לבקש ממנו דברים, שהוא קצת יותר נקשר אליי. כשדיברנו עליו אמרנו 'זה אדם שבטוח ירצח את אשתו מתישהו'. יום אחד הוא בא אליי עם טבעת ואמר לי 'את תתחתני איתי, את תישארי איתי בעזה, את תלדי לי ילדים ותגדלי אותם. כל החטופים ישתחררו ואת תישארי פה כי נהיה נשואים. לישראל לא יהיה אכפת ממך כי יחשבו שהתחתנת איתי מרצון, לא יתאמצו בשבילך׳. הייתי בהלם, בלחץ, לא ידעתי מה לעשות, איך להגיב".
למזלה, כשהיא השתחררה הוא לא נכח במקום. גם השחרור היה טראומטי - הפרידו בינה לבין מורן בלי שהכינו אותן לכך. "התעקשנו שלא יפרידו בינינו ושאם אנחנו משתחררות אז זה יהיה ביחד", היא מספרת, "אמרו לנו, 'כן, כן, זה מה שיהיה'. ואז הוליכו אותנו מחוץ לבית ופתאום הפרידו בינינו בלי להגיד מילה".
גם אופיר, בכמה שעות מסויטות, איבדה את כל מה שהכירה: אביה נחטף, הדוד הקרוב אלי נלקח גם הוא, דודתה ליאן ובנות הדודות יהל ונויה שאיתן גדלה נרצחו, וגם בן הדוד עידן הרמן שנרצח בנובה.
"אנשים לא מבינים את הטראומה שחווינו ואנחנו עדיין חווים", אומרת אופיר, "אנחנו שמים הכול בצד ומתעסקים במה שהכי חשוב, שזה להחזיר את אבא, אבל יש לנו כל כך הרבה להתמודד איתו. אני לא מדברת על זה הרבה, לא רוצה שיכירו את הסיפור שלי לפני שמכירים אותי, בעיקר עכשיו בבית הספר החדש. אבל אני תקועה באותו יום, הכול תקוע אצלי. אני לא יכולה לנסות להתחיל להתמודד עם הטראומה או להשתקם ממנה. הגוף שלי לא יכול, אני חסומה. אנחנו רוצים להחזיר את החטופים כדי שהם יהיו כאן - אבל זה גם בשבילנו. אנחנו צריכים את החזרה שלהם בשביל הנפש שלנו, בשביל לחזור לחיים".
"למה אני בחיים?"
לפני מספר שבועות, לאחר תקופה ארוכה ומייסרת בשבי, הוחזר מהשבי דודה של אופיר, אלי שרעבי. "כשהוא חזר זו הייתה שמחה אדירה, אבל היא מהולה בעצב כי בשבילי זה עדיין לא נגמר. אבא שלי עוד שם. זה מציב אותי במצב לא פשוט. בכלל, כל המצב מורכב. פחדים מלווים אותי. כשאני רואה משהו שמזכיר לי את המחבלים, מישהו שדומה לאחד מהם, כל דבר מחזיר אותי אחורה. מבט בעיניים ואת קופאת, רוצה לברוח. ואז גם המחשבה הזו: איך אני בחיים, למה אני בחיים".
גם נוגה מתמודדת עם תחושות דומות. היא מספרת על האובדן של דודה גיל בוים ובן דודה ענבר בוים. גיל היה בכיתת הכוננות. ענבר היה במושב שלא הגיעו אליו מחבלים, אבל כששמע על המתחולל הוא יצא להצטרף ללחימה, ונרצח בדרך. "רגשות אשם צפים כל הזמן, למה אני בחיים והם לא. זה ככה כל היום", היא אומרת.
למרות החוויות הקשות, אחרי שחרורה מהשבי בחרה נוגה להתגייס לצבא. "היו לי הרבה התלבטויות", היא מספרת, "אחרי השבי בכלל לא חשבתי שאשאר לגור בארץ. פחדתי, לא חשבתי שאצליח להרגיש בטוחה פה. לאט-לאט הבנתי שכדי לנסות לחזור עד כמה שאפשר לחיים הקודמים שלי, אני צריכה להמשיך בתוכניות שלי ולהתגייס. גם מרגיש לי שזו דרך להשפיע על השבת החטופים. אמא הייתה בעד. היא ראתה כמה אני רוצה את זה".
עבור אופיר, החזרה לשגרה כרוכה בניסיון ללמוד בבית ספר חדש. "אני הולכת לשם, מצפים ממני ללמוד, אבל אין אותי, הראש שלי עם אבא. איפה הוא, מה קורה איתו. מתי הוא יחזור. רק בזה אני מתעסקת. אני לא רוצה להיות ככה. אני רוצה להיות עם חברים, ליהנות, שלא רק זה יעסיק אותי, כשאני אמורה בכלל להתעסק עכשיו בבגרויות", היא מודה.
היא מספרת ש"אבא הוא הדמות הכי נוכחת בחיים שלי, ואני לא מסוגלת לדמיין אותם בלעדיו. אי-אפשר לא לאהוב אותו. אופיר (אנגל, שהיה חטוף עימו) אמר שאפילו המחבלים אהבו אותו. אין בו רע, רק טוב. אהבנו את אותם דברים והיינו קרובים, במאכלים, בתחביבים. הוא לימד אותי לגלוש ואני ממשיכה לעשות את זה, עם כל הקושי, כי שם אני באמת מרגישה את אבא. אני הכי מפחדת מהרגע שהוא יחזור ומה יהיה אז, אם אצטרך להתמודד עם זה שהוא לא בחיים. אני מחזיקה בתקווה, לא מסכימה שאנשים יסיטו אותי למחשבה שהוא לא יחזור".
"אבא הוא האדם הכי טוב שאני מכירה", אומרת נוגה על אביה אילן. "אם הוא היה בוחר איך למות – זה ככה. בהגנה על הקיבוץ ועל הבית. הוא הכי אכפתי, עוזר, תמיד דואג לאחרים. גם אם היה יודע שהוא הולך למות, הוא היה עושה את זה. הייתי הכי ילדה של אבא. אם אבא פה אני רגועה ויש לי ביטחון. הייתי עוברת הכול עוד 20 פעם רק בשביל הזכות לגדול איתו".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.03.25
