היה צפוף אמש בכיכר הבימה וברחובות הסמוכים. שמחה לא הייתה בהפגנה, למרות התופים והצפצפות; אם היה זעם הוא היה כבוש. אבל הייתה התייצבות מסיבית של הגרעין הקשה, מהלך פתיחה לסדרה של פעולות מחאה יומיומיות, רדיקליות יותר ורדיקליות פחות.
חידוש ההפגנות הגדולות הוא בשורה טובה לכל מי שחרד לקיומה של ישראל כמדינה חופשית. באמריקה מכהן נשיא שחותר תחת החוקה והמשחק הדמוקרטי, ואיש לא יוצא לרחובות. אצלנו הרחובות הולכים ומתמלאים
חידוש ההפגנות הגדולות הוא בשורה טובה לכל מי שחרד לקיומה של ישראל כמדינה חופשית. ההשוואה בין ישראל לארצות-הברית צריכה למלא אותנו בגאווה. באמריקה מכהן נשיא שחותר תחת החוקה והמשחק הדמוקרטי. חצי אמריקה מגיבה בחרדה אבל בינתיים, איש לא יוצא לרחובות. אצלנו הרחובות הולכים ומתמלאים.
ממשלת ישראל הנוכחית והעומד בראשה הרוויחו ביושר את כל ההפגנות נגדם, אלה שהיו ואלה שיבואו. אפשר אפילו לומר שזה הדבר היחיד שהם הרוויחו ביושר. אבל הנה העוקץ: הפגנות אפקטיביות רק כאשר הן מכאיבות לשליטים. אם אין כאב אין פחד, אין רסן, אין בלמים. נתניהו של היום, כך נדמה, משוחרר מכאב. זה לא נתניהו מ-2011, שחיפש מתחת לאדמה פתרון שירגיע את מחאת רוטשילד, שהפך את העולם בשביל ידיעה חיובית באתר וואלה, שלא ישן בלילה בגלל ירידה של אחוז אחד בסקרים. הוא איש אחר: מה שמרגישים הישראלים קטן עליו. הוא בטוח שעם מחצית העם הוא יידע להסתדר; את המחצית השנייה הוא מתעב. הם חלק מקנוניה אפלה שמבקשת לחסל אותו.
אין דרך להכאיב לו כי כל מה שמכאיב לראשי ממשלה לא מכאיב לו יותר. הוא מסתכל על עשרות אלפי מפגינים שצועקים "בוז" כאשר הם רואים את דמותו על המסך וזה לא מכאיב לו. יבואו מאות אלפים להפגין נגדו – גם זה לא יכאיב לו; תוכרז השבתה כללית במשק שתעלה מאות מיליונים – הוא לא ימצמץ. כסף לא מכאיב לו – כל עוד הוא כסף של המדינה; פעם פסיקות של בג"ץ הכאיבו לו. ברגע שהודיע שלא יקיים את פסיקות בג"ץ הכאב עבר.
מחדל 7 באוקטובר לא מכאיב לו: הוא שיכנע את עצמו שמדובר במחדל של אחרים. גורל החטופים ומשפחותיהם לא מכאיב לו: הוא הכאב של אחרים. השליח האמריקאי סטיב וויטקוף אמר בסוף השבוע שנתניהו לא רואה קדימות בשחרור החטופים. הוא הוסיף חצי מחמאה: נתניהו פועל כך בניגוד לדעת הקהל בישראל. וויטקוף לא הבין שבעולם של נתניהו החדש דעת הקהל היא עניין זניח.
נתניהו השתחרר מכאב נוכח מה שקורה במטולה, בעוטף, בצבא, בשב"כ, במערכת המשפט, לא כואב לו: כמו טראמפ הוא שיכנע את עצמו שכל נושא משרה הוא דיפ סטייט, כולם נגדו. צריך לפטר אותם, לנקום בהם, לא לרפא את מכאוביהם.
השחרור מכאב הוא כוח. הוא מאפשר לממשלה לקדם את הפוטש המשטרי שלה בעיצומה של מלחמה, ולנצל את המלחמה כדי להשתיק את ההתנגדות ולהאיץ את ההפיכה. כך נהג מוסוליני באיטליה, בהצלחה לא מבוטלת. כך נהג פרנקו בספרד. נתניהו, כך נוהגים לומר, יודע היסטוריה.
לפיד וגולן, שני הנואמים המרכזיים בהפגנה בהבימה, קראו לאי-ציות, כל אחד בדרכו. הם לא הסבירו איך עושים את זה, מה בדיוק נגיד לפקיד השומה, לשוטר, למפקד בצבא. כבר היום יש בצבא המילואים סרבנות שקטה, בדרך כלל מטעמים אישיים ולחץ כלכלי ומשפחתי אבל גם בגלל השתמטות החרדים והמלחמה שאין לה סוף. האם זה כואב לנתניהו וממשלתו? בינתיים לא. הם פועלים כאילו הלוחמים הם משאב בלתי מוגבל. לסעודים יש נפט; לממשלה שלנו יש חיילים.
נתניהו למד מטראמפ את כוחה של האצבע בעין: אם חצי מהישראלים כואבים את פיטוריה של היועצת המשפטית לממשלה, החצי השני מאושר לראות אותם בכאבם. פיטורי היועצת מיועדים לשחרר את הממשלה ממרותו של המשפט. הזדון הוא הבונוס: הוא עובד נהדר על הבייס. תעקור לנו עין אחת, מבקשים הביביסטים. אם תעקור לצד השני את שתי העיניים תעשה אותנו מאושרים.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.03.25
