זה כשבוע מנסים הפלסטינים לפענח מה תכלית מבצע "עוז וחרב", ובעיקר אם מדובר במהלך מוגבל שנועד להגמיש את עמדות חמאס כדי לאפשר שחרור חטופים, או שאולי זוהי תחילת תוכנית רחבה שמטרתה השתלטות מלאה על הרצועה. הכרחי שגם הציבור הישראלי יהיה ער לדילמה הזאת, ויעלה שאלות נוקבות בסוגיה על התפנית הדרמטית שצפויה להשפיע על חיינו שנים רבות קדימה.
העמימות והערפל מכיוון מקבלי ההחלטות, ולצידם רמזים שמפזר שר הביטחון מעוררים דאגה. ראשית, ההכרזה שישראל מתכוונת לתפוס עוד ועוד שטחים פלסטיניים ולספחם לישראל, היא ביטוי למנטרה שחוקה שהתבססה - כמו קונספציות העבר - בשיח הישראלי ולפיה "הערבי מבין רק כשלוקחים לו קרקע". זה לא עבד במלחמת ששת הימים (שהרי, לאחריה פרצה מלחמת יום הכיפורים), וספק אם גם הפעם ניצבים מאחורי האמירה הזאת מחשבה מורכבת וזיכרון היסטורי. מתחדד חשד שמדובר בהסוואה לממש את היעד האידיאולוגי של סיפוח, שעליו מכריזים בגלוי בכירים בממשלה, בתחפושת של "דוקטרינה אסטרטגית מפוכחת".
לכך נלווית שביעות רצון מכך שהפעם צה"ל לא מתנגד לרעיון חלוקת הסיוע ההומניטרי ישירות לפלסטינים, שמשמעותו המעשית - הקמת ממשל צבאי האחראי על אוכלוסייה אזרחית. כל עוד צה"ל לא נכנס לעומק המרחב האורבני, הוא לא נדרש למשימה הזאת, אולם אם וכאשר יתממש תמרון קרקעי שכזה יהיה הכרח ליישם את הדבר מיידית. זה גם השלב שבו יתפתח חיכוך צבאי קשה עם חמאס שמתבצר בעומק המרחב העירוני וממתין לכוחות צה"ל.
הרמז השני קשור להקמת "מינהלת ההגירה מרצון" במשרד הביטחון. במקרה הזה מתחזק הרושם כי בישראל של היום כוחן של פנטזיות חזק ממדיניות מפוכחת, דבר שלאורך ההיסטוריה הסתיים באסונות נוראיים. כל מדינות ערב שוללות את הרעיון (ובראשן סעודיה שמבהירה שלא תהיה נורמליזציה עם תוכנית כזו), כל הדיווחים לגבי מדינות שלכאורה הסכימו לקלוט בשטחן פלסטינים התבררו כפייק ניוז (אלבניה, מצרים, סודן ועוד), וויטקוף בריאיון המדובר שלו מסוף השבוע מדבר על שיקום עזה, אבל כבר לא על רילוקיישן או ריביירה ים תיכונית.
שלא יהיה ספק. בטווח הארוך, ישראל תהיה חייבת להשתלט על הרצועה עד שתתפתח בה חלופה מקומית. אבל לא כרגע, כשהיעד המרכזי הוא שחרור החטופים
ברקע נמשך "הניסוי המדעי" שמתנהל מאז 7 באוקטובר סביב ההנחה שלפיה עוד ועוד לחץ צבאי יגמיש את עמדות חמאס ויחייב את הארגון לשחרר חטופים, ואולי בהמשך לנטוש את עזה או להתפרק מנשק. הדבקות בגישה הזאת מתאפשרת נוכח "זיכרון דג הזהב" של הישראלים שהניסוי הזה כשל אין-ספור פעמים. הדבר בעיקר מעיד על חוסר הבנה עמוק ומתמשך של ההנהגה בישראל את טבעו של חמאס: ארגון שמבחינתו אפשר להקריב את כל תושבי עזה ולהחריב את האזור, אך לא לנקוט ויתורים בענייני מהות.
הסערה סביב הדחת ראש השב"כ והיועצת המשפטית כובשת את השיח הישראלי ומקשה לפתח שיח מעמיק לגבי ההשלכות האסטרטגיות של המערכה בעזה, דיון שלא ברור עד כמה מתקיים בקרב מקבלי ההחלטות. כלקח מקריסת קונספציית 7 באוקטובר הציבור הישראלי חייב להציב שאלות נוקבות, לנקוט גישה ביקורתית, ובמקרה הנוכחי - גם לדמיין כיצד נראה כיבוש של כל עזה. סביר שמהלך כזה יפגע קשות בחמאס, אך בה בעת מגלם ויתור על החטופים, שהסיכוי לשחרורם בתרחיש מלחמה כוללת אפסי.
כל זאת, עוד לפני הדיון על המחירים ארוכי הטווח של מהלך שכזה: הקצאת כוחות גדולים, חלק גדול מהם מילואים, לצורך ההשתלטות והשהייה בעזה - שסביר כי תהא רוויה אלימות כמו במקרה של האמריקנים בעיראק; המחיר הכלכלי הכבד שיצריך ממשל צבאי שיהיה אמון על כשני מיליון פלסטינים; וכמובן, אובדן הנורמליזציה עם סעודיה. כל אלה, כשהחברה הישראלית רוויה בשסעים שצפויים להעמיק, אם וכאשר יתווספו להשתלטות על הרצועה גם מאמצים להקמת התיישבות ישראלית באזור.
מיכאל מילשטייןצילום: יח"צשלא יהיה ספק. בטווח הארוך, וכדי למגר את חמאס שהוא אויב מר ונצחי, ישראל תהיה חייבת להשתלט על כל הרצועה ולשהות בה לפרק זמן לא ברור עד שתתפתח בה חלופה מקומית יציבה. אבל הדבר לא יכול להתבצע כרגע, כשהיעד המרכזי הנדרש והסביר הוא שחרור החטופים, גם במחיר הקשה של סיום הלחימה.
את מיטוט חמאס תידרש לעשות הנהגה שגיבשה תוכניות מסודרות (שלא היו קיימות עד 7 באוקטובר, ולא ברור - לנו הציבור - אם קיימות כעת), שזוכה לתמיכה רחבה מבית ומחוץ, ובעיקר - שנקייה משרידי הקונספציה.
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א.
