האסטרטגיה הממשלתית היא הפצצת שטח: שמים על השולחן הלאומי נושאים רבים ובכך מעייפים את הציבור ומקדמים מטרות שבמהלך עניינים רגיל לא היה ניתן לקדמן. בחלק מהמקרים זו הפצצת סרק, כמו החלטת הממשלה המביעה אי-אמון ביועצת המשפטית. זהו מהלך יחצני שלא יוביל לתוצאות מעשיות, כיוון שעומדות בדרכו מהמורות משפטיות בלתי עבירות. במקרים אחרים המטרה היא לשנות את המציאות, למשל הצעת החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים שעומדת להיכנס לספר החוקים, כמעט ללא מחאה ציבורית, למרות חשיבותה העצומה, בחסות הפצצת השטח.
החלטות הממשלה מציתות, במלוא העוצמה, את החזית השמינית, הפנימית: ישראל נגד ישראל. הן דוחפות את כולנו אל סף תהום של מחלוקת עומק בנושאים הכי מרכזיים בחיינו הלאומיים. הן חותכות בבשר החי בעת מלחמה, ערב גיוס מילואים נרחב, והשלכותיהן מעוררות חרדה עצומה ותחושת חירום ברורה בקרב רוב העם, שעימו נמנים גם תומכי הממשלה.
כל אחד מחמשת הנושאים שלהלן הוא עיקר, לא טפל, אבל חשוב להבחין ביניהם ולדייק עמדה באופן לא אוטומטי – בעד או נגד הממשלה – אלא ענייני וקונקרטי:
הדילמה של השבת החטופים מול חידוש המלחמה מעוררת שאלות חשובות – קיומיות, מוסריות וביטחוניות. אבל בחירה בלחימה היא החלטה לגיטימית של ממשלה נבחרת ואסור לשבור כלים – למשל, סרבנות – בגינה. מהילת מחאת החטופים עם המחאה על שאר מהלכי הממשלה היא עירוב מין בשאינו מינו, ומבחינה מעשית תוקעת מקלות בגלגלי המחאה נגד מהלכי הממשלה הבעייתיים.
האסטרטגיה הממשלתית היא הפצצת שטח: שמים על השולחן נושאים רבים, ובכך מעייפים את הציבור
ניהול המשפט נגד ראש הממשלה היה חייב להסתיים מזמן. הוצעו רעיונות לעסקת טיעון, לגישור פלילי ועוד. מנהיגות משפטית אמיצה, כמו זו של אהרן ברק (ראש הדיפ-סטייט) ואביחי מנדלבליט (שהגיש את כתב אישום), הציעה פתרונות כאלה, אך המנהיגות המשפטית הקיימת תוקעת עקבים בחול. קל להסכים שאין להירתע מפני בעלי הכוח ואסורה "איפה ואיפה", אבל מנהיגות נמדדת בקבלת הכרעות אמיצה, שרואה את התמונה הכללית ויש לה אחריות לעתיד הישראלי. שמשון העיוור הפיל בעזה את המקדש הפלישתי על עצמו ועל אויביו. אסור ללכת בעקבותיו.
הקמת ועדת חקירה ממלכתית היא קריטית לחוסן הלאומי. לו עצתי תישמע, יוכרע מראש שהמנדט של הוועדה יוגבל לחקר תהליכים ומוסדות ולא מציאת אשמים. העיקר איננו הפניית אצבע נגד אדם אלא בירור כשלי התשתית בהליכי החשיבה והתפעול של המערך האחראי על ביטחוננו. הלקוח של הוועדה לא צריך להיות "צדק" אלא "תיקון". אין כאן סירוס החקירה אלא השבחתה, כיוון שהיא תוכל להתבצע ביעילות רבה יותר (בלי אזהרות ועורכי דין), בפתיחות ומבלי שתוצאותיה יהפכו להיות נושא מחלוקת, ולכן יישחקו.
ענייני קטאר-גייט צריכים להתברר עד תומם, במקצועיות ובזריזות. אבל כל עוד אין הוכחות שקושרות את הנושא לראש הממשלה ואין הוכחות שמדובר ב"מבצע השפעה" בעל משמעות או חמור מכך, אסור להכתים את ראש הממשלה בבגידה. אלו אמירות חסרות אחריות.
פרופ' ידידיה שטרןצילום: אוליבייה פיטוסיהערעור על הדמוקרטיה הישראלית הוא הסכנה הגדולה ביותר לעתידנו. הדבר מתאפשר לאחר שצלחו מהלכי הממשלה ליצירת חוסר אמון בקרב רבים כלפי אישים ומוסדות הממונים על שלטון החוק. יש להודות ביושר שהחלטות והתנהלות חלקים במערכת המשפט תרמו גם הם לתוצאה האסונית. ואולם, חלילה לו לנתניהו, בהשראה טראמפיסטית, לנטרל את כוחה. בלעדיה "איש את רעהו חיים בלעו".
החשש הגדול, המיידי, הוא שבג"ץ יכריע כי הדחת ראש השב"כ איננה חוקית בשל הליך לא תקין או משום שלא התממשו הקריטריונים המשפטיים הקבועים במשפט המנהלי, שהם תנאי לחוקיות ההדחה. ראש הממשלה יטען שבית המשפט חרג מסמכותו ואין לציית לפסיקה. ראש השב"כ, שכבר אמר שיציית רק לחוק, עלול להתבצר בתפקידו. מי יכריע? האם ישראל תהפוך לרפובליקת בננות שבה בעלי הכוח הפיזי קובעים מי יחזיק בהגה השלטון? לעימות חזיתי וגורלי כזה אסור להגיע. קשה לי להאמין שנתניהו רוצה להגיע אליו. אם כן, תהא תוצאתו אשר תהיה, ייזכר נתניהו לדראון עולם בספר דברי הימים.
ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ופרופ' אמריטוס למשפטים באוניברסיטת בר-אילן
