בשבוע שחלף מאז חידוש האש בעזה, הספיקו לעבור מהעולם גם ראש ממשלת חמאס וגם המחליף שלו. מן הסתם, גם כהונתו של הבא בתור לא צפויה להאריך ימים. בנוסף, עשרות מהטנדרים המפורסמים של מחבלי הנוח'בה וה"עיתונאים" שמשרתים אותם עברו גריטה מהירה באמצעות חיל האוויר. וזה רק הקדימון לקראת מימוש התוכנית הגדולה של הרמטכ"ל: הסתערות קרקעית מחודשת על הרצועה עם היקף כוחות אדיר של מספר אוגדות. הבעיה, שנדמה שבצמרת עדיין מתקשים לקלוט את גודלה, היא שחלקים נרחבים מהציבור שאמור לבצע את המשימה ‑ לא ממש נלהבים, בלשון המעטה.
לא מדובר באנשים שיוצאים לרחובות להפגין, לא במתנגדי נתניהו מאז ומתמיד ובטח לא בכאלה שמרחמים יותר מדי על עזה. השחיקה האדירה, בעיקר בצבא המילואים, משפיעה על המצב האישי, הכלכלי והמשפחתי של הלוחמים. והכול ביחד מלווה בחומה שהולכת וגובהת של חוסר אמון, נוכח האדישות ואף האטימות של השלטון כלפי ההקרבה העצומה שלהם מאז 7 באוקטובר. שאלות כמו "לאן כל זה הולך?" נשמעות בקול רם יותר ויותר. קצינים שמכירים היטב את השטח ונמצאים בקשר מתמיד עם הלוחמים מזהירים שוב ושוב מפני סחף של "סרבנות אפורה": פחות הצהרות קולניות ויותר התחמקויות בתירוצים כאלה ואחרים. התוצאה תהיה אותה תוצאה: הרמטכ"ל יגיד "להסתער" ואנשים עשויים להציל את הבתים שלהם.
רב-אלוף אייל זמיר נזהר מאוד מהשלכת קיסמים למדורה, אבל בשלב מסוים לא באמת תהיה לו ברירה. מי שמתכנן את חיסול חמאס לא יכול לעשות את זה בלי לוחמים
רב-אלוף אייל זמיר נזהר מאוד מהשלכת קיסמים למדורה, אבל בשלב מסוים לא באמת תהיה לו ברירה. מי שמתכנן את חיסול חמאס לא יכול לעשות את זה בלי לוחמים. והוא רואה ממש כמותם את השר יצחק גולדקנופף קורע את הרחבה לצלילי "נמות ולא נתגייס" ו"בלשכותיהם אין אנו מתייצבים", רגע אחרי שהתגאה בכך שגזל דירות מהציבור הכללי לטובת הבייס החרדי. אבות ובעלים נערכים לסיטואציה שממנה אולי לא יחזרו, ובינתיים שר בממשלה יורק להם בפרצוף וראש הממשלה מנגב את הרוק עם גינוי רפה וממשיך כרגיל. הלוחמים מבינים את המסר: אנחנו נמשיך להקריב הכול וגולדקנופף והמצביעים שלו ירקדו. למה לא. ויש לגולדקנופף סיבה לקפץ: חוק הגיוס המתהווה לא יתקן את חוסר השוויון ואפילו לא יצמצם אותו. להפך: הממשלה עובדת במלוא המרץ כדי להעניק פטור חוקי לקבוצות שלמות באוכלוסייה, בזמן שהמגזר המשרת נערך לשנים ארוכות של הגנה על המולדת. מה הפלא שישראלים פטריוטים ועזי נפש שואלים את עצמם בשביל מה הם צריכים לא לראות את הילדים שלהם – מי למשך חודשיים ומי חס וחלילה לנצח.
יוסי יהושועלכן האתגר כעת הוא בכלל לא מבצעי אלא ציבורי, משום שמלחמות לא מוכרעות רק בשדה הקרב אלא גם בזירה החברתית, ודאי במדינה שבה הצבא הוא "צבא העם". ואם אלה שמשרתים ב"צבא העם" לא מאמינים שההנהגה רוצה בטובתם ועושה הכול כדי להעריך את ההקרבה שלהם ולנהוג בהם בהוגנות המינימלית (למשל לפטר שר שרוקד לצלילי "נמות ולא נתגייס"), אז הלכידות החברתית תתפרק כמו מגדל קלפים וגם המערכת הטובה ביותר תתנפץ לרסיסים. והעובדה שכל זה קורה למרות כל מה שעברנו וראינו לפני 7 באוקטובר היא בלתי נתפסת: העיסוק בפוליטיקה קטנה, חוסר הרצון לשדר אחדות והחרפת הקרע במקום הרגעתו. בדיונים הפנימיים הצבא צועק שאין לו חיילים, וראש הממשלה טרוד בהתזת ראשו של רונן בר. ככה אי-אפשר להמשיך ובטח שלא ניתן להביס את חמאס. ההנהגה חייבת להתעשת ועכשיו. לא בסרטוני הסברה זחוחים, לא בסיסמאות ריקות: רק מדיניות שתקדם שוויון והוגנות ומעשים ברורים ומתבקשים (החל מהענשת משתמטים וכלה בתגמול המשרתים) תבטיח התגייסות מספקת כדי לעמוד בתוכניות הגרנדיוזיות. ואילו המשך המצב הקיים יגרום לכך שבמקום להילחם על הבית, נילחם בתוכו.
