בקול דממה דקה — וליתר דיוק דממה עצבנית ומתוחה — יציינו היום, בלי טקסים, את יום השנה ה-46 לחתימה על הסכמי השלום בין ישראל למצרים. מי זוכר את ההתרגשות כשהמטוס המצרי הראשון נחת בנמל התעופה בן גוריון בנובמבר 77', וכעבור דקות ירד ממנו הנשיא אנואר סאדאת?
הרמטכ"ל באותם ימים, מוטה גור, התייצב בשורת המכובדים כדי להזהיר את חברי הקבוצה הישראלית שהמתינו בפתח המטוס מהונאה מצרית. גור היה משוכנע שבמקום הנשיא המצרי תושלך פצצה לעבר מקבלי הפנים, לחסל את הצמרת הישראלית. בישראל בחנו את הושטת היד המצרית שהגיעה אחרי פגישות חשאיות במרוקו בין משה דיין ליועצו המסתורי של הנשיא המצרי, חסן תוהאמי, בחשדנות עצומה. ביקור סאדאת נתפס במשרד הביטחון כתרגיל הונאה לקראת מלחמה. רק ארבעה ימים לפני הביקור הסתגר הרמטכ"ל גור עם בכירי צה"ל כדי להודיע ש"חייבים להכין את הימ"חים (יחידות מחסני החירום) לקראת מלחמה". שר הביטחון עזר ויצמן היה דווקא אופטימי, כשהגדיר את יוזמת השלום של סאדאת "מהלך היסטורי דגול". כשירד מהמטוס מיהר סאדאת אל הרמטכ"ל גור כדי ללגלג ש"הנה אני כאן".
הכותרת
מה קורה בין מצרים לישראל וכיצד א-סיסי מבסס את מעמדו במזרח התיכון?
23:24
מאז, 46 שנים, רמו הרבה מים עכורים ביחסים בין המדינות. ישראל נסוגה מסיני, והשלום התרומם פתאום למשך שנתיים לשיאים לא מוכרים. מיליוני אזרחים נלהבים המתינו לסאדאת ברחובות קהיר עם שובו.
עוד לפני הביקור, קפץ סאדאת לדמשק, לפגישה עם הנשיא באותם הימים, חאפז אסד, להציע לו להצטרף. אחד מיועצי הנשיא חשף ש"הייתה תוכנית סורית להכניס את סאדאת למעצר בסוריה, ולעקור ממוחו את התוכנית ההזויה להגיע לישראל". כעבור שלוש שנים לקח הנשיא המצרי את עמיתו הסורי לסיור אווירי מעל סיני, להראות לו ש"יכולת לקבל מישראל את רמת הגולן אילו הגעת, כמוני, לירושלים".
מה לא עברנו ב-46 שנות השלום? מהבטחות לנורמליזציה שלא החזיקו מעמד, אבל הניבו שיתופי פעולה חקלאיים, ועד הסכמי מכירת גז. בנובמבר 96' אירעה תקלה, והאזרח הישראלי עזאם עזאם הוכנס לכלא המצרי באשמת ריגול חמורה. בשובו נקרא להדליק משואה בירושלים. מספרם של המתנגדים עלה עם השנים, וכיום לא תוכלו לשמוע אפילו קול אחד ברחבי מצרים הגדולה בעד ישראל, בעד השלום.
ישראל לא מימשה את מלוא ציפיותיה של מצרים, לראות בהסכם השלום ההיסטורי מנוף להשגת הסכמים נוספים עם מדינות ערב
ישראל לא מימשה את מלוא ציפיותיה של מצרים, לראות בהסכם השלום ההיסטורי מנוף להשגת הסכמים נוספים עם מדינות ערב. מצרים דיברה מפורשות על השגת הסכמים עם הפלסטינים, עם ירדן (ההסכם נחתם בלי מעורבות ובלי זיקה מצרית), עם לבנון, ואפילו סוריה.
וכל העת ההיא, הכור הגרעיני בדימונה היווה איום מבחינתה של מצרים. אני זוכרת ארוחת ערב בתל אביב שבה לחץ ראש הממשלה שמעון פרס על עמיתו המצרי, מוטספה חליל, להישאר עוד יום ולטייל בישראל. חליל השיב לו לקול צחוקם של חברי משלחתו: "אשמח מאוד להישאר, בתנאי שתארגנו לי סיור בכור של דימונה".
הנורמליזציה הפכה למילת גנאי. היחסים האזרחיים הידרדרו, ובעקבות רצח שלושה תיירים ואיש עסקים באלכסנדריה, לפני שנתיים, מצרים חדלה להנפיק אשרות כניסה לבעלי דרכונים ישראליים.
אפילו סכר אסואן, שמספק מי שתייה ל-115 מיליון תושבי מצרים, עלה על הכוונת. אביגדור ליברמן סימן את הסכר כאיום, וקרא להרוס את מקור מי השתייה והחקלאות. עד היום לא שוכחים זאת בצד המצרי. והייתה, למי שהספיק לשכוח, תקיפת הכור העיראקי, שתי יממות אחרי פגישת בגין-סאדאת, שהותירה רושם מאיים כאילו הצד הישראלי שיתף את הצד המצרי בסוד התקיפה.
ומלחמת לבנון הראשונה, חודשיים בלבד אחרי השלמת הפינוי מסיני, ומלחמת לבנון השנייה, בעוד מצרים מייחלת לראות את המשך תהליך השלום בזירות אחרות. ישראל השתלטה על בירה ערבית, גירשה את הנהגת אש"ף. בראייה המצרית, ישראל בכלל חתמה על הסכמי השלום עם מצרים כדי ליהנות מחופש פעולה במדינות הערביות.
כבר שנתיים לא ביקרתי במצרים. מידידי בקהיר אני שומעת, ומתכתבת, אבל אין כמו מראה עיניים. כשהעליתי הצעה להגיע, נדרשתי לספק שם של בכיר בממסד המצרי שיתלווה לביקור שנועד להימשך פחות מ-48 שעות
כבר שנתיים לא ביקרתי במצרים. מידידי בקהיר אני שומעת, ומתכתבת, אבל אין כמו מראה עיניים. כשהעליתי הצעה להגיע, נדרשתי לספק שם של בכיר בממסד המצרי שיתלווה לביקור שנועד להימשך פחות מ-48 שעות. הבכיר נתן את הסכמתו, ואז נחתה דרישה נוספת: שני אנשי ביטחון מצרים ייצמדו אליי לכל מהלך הביקור.
כבר שנתיים לפחות אין קשר ישיר בין לשכת ראש הממשלה נתניהו לארמון הנשיאות המצרי. א-סיסי מקבל דיווחים שוטפים על השיחות סביב המו"מ להשבת החטופים. אנשי זרועות הביטחון הישראלים באים והולכים, ובעקבותיהם בכירי חמאס מנסיכות קטאר. סוד גלוי הוא שמצרים לא מחבבת את חמאס ואת הג'יהאד האיסלאמי, אך היא מתעקשת להמשיך לתווך. יש לה אינטרס שהרוחות יירגעו בעזה ויש לה אינטרסים חשובים לא פחות, בחצי האי סיני.
אילו הייתי ליד אחד מיועצי נתניהו, הייתי ממליצה לרה”מ להרים טלפון לנשיא מצרים א-סיסי ולברך אותו ליום השנה ה-46 להסכמי השלום. כדאי מאוד להתגבר על החמיצות, להתעלם מהחשבונות, ליזום שיחה. אחרי הכול, 46 שנים, והשלום הזה, קר או צונן, מחזיק מעמד משני הכיוונים. לא פשוט ולא הולך ברגל.
