הליבה של תוכנית מבצעית מתבססת על שלושה סעיפים: "המטרה" - שהיא התשובה לשאלה מה מעוניינים להשיג, "המשימה" - שהיא התשובה לשאלה מה צריך לעשות (כדי להשיג את "המטרה") ו"השיטה" - שהיא התשובה לשאלה כיצד אמורים לבצע את המשימה. תוכנית טובה מחייבת קוהרנטיות מלאה בין שלושת החלקים הללו. צה"ל יצא לפני שבוע למבצע "עוז וחרב" כאשר התכלית ("המטרה") איננה ברורה. קיימים גורמים רשמיים הגורסים כי המטרה היא ללחוץ את חמאס שיסכים לעסקת חטופים נוספת ואחרים אומרים כי המטרה היא "למוטט את שלטון חמאס". הערפול בנוגע למטרת המלחמה מסייע לפוליטיקאים, אך עלול לגרום לצבא להשקיע משאבים במשימות שאינן משרתות את המטרה.
ישנן חמש שאלות שנכון לשאול את הרמטכ"ל: 1. מה מטרת המלחמה בעזה? 2. כמה זמן יעבור עד שנשיג את המטרה. 3. אם המטרה היא מיטוט חמאס אז איך נדע שהשגנו אותה? מה בדיוק יקרה בשטח? ומה יקרה אחרי שנמוטט את חמאס? האם נעביר את המקל למישהו אחר או שנישאר להיות כוח כובש על כל המשמעויות הנגזרות? 4. מהם המחירים הצפויים של מטרה זו בהיבטים הבאים: חיי החטופים, נפגעים לצה"ל, הצורך לדלל כוחות מגזרות אחרות, בדגש על איו"ש, העומס על חיילי המילואים והמחיר הכלכלי. 5. והחשובה ביותר היא האם יש אלטרנטיבה? שאלה זו מחזירה אותנו "לראשית הצירים"- מהי מטרת המלחמה?
אם הדבר החשוב ביותר הוא להחזיר את החטופים, אזי ברור שישנה אלטרנטיבה שנראה כי חמאס מסכים לה - החזרת כל החטופים, בשאיפה בפעימה אחת, תמורת סיום המלחמה ויציאת כוחות צה"ל מעזה. יותר מכך, ברור כשמש כי הדרך שנבחרה - לחץ צבאי, לא יכולה להחזיר את כל החטופים. גם אם חמאס יילחץ ויסכים (למשל) לשחרר חמישה-עשרה חטופים תמורת הפסקת אש של 50 יום, הרי שהדבר לא פותר את הבעיה של אותם 17-12 חטופים חסרי מזל שלא ייכללו בעסקה. אם המטרה היא מיטוט שלטון חמאס אז ייתכן שישנה דרך זולה יותר להשיג אותה. לפני כשבועיים פרסמה מצרים הצעה שלפיה מדינות ערב, ומצרים בראשן, ייקחו אחריות על עזה וידאגו לשיקומה. משרד החוץ הישראלי מיהר לפסול את ההצעה. מה שנדרש היה לעשות הוא לומר למצרים: "כן, אבל!" ישראל תשמח שמצרים תהיה אחראית לעזה ובתנאי שהאחריות כוללת נכונות ויכולת ברורה לפרז את עזה. מדינות ערב צריכות להתחייב כי הכוחות שלהן שייכנסו לעזה יהרסו באופן שיטתי את המנהרות שנותרו ואת אתרי ייצור הנשק הקיימים. אם יתרשלו בפעולה זו תשמור ישראל לעצמה את הזכות לתקוף את אותן מטרות צבאיות. לא ברור שמדינות ערב ישמחו לקבל על עצמן משימה זו, אבל לשם כך נדרש משא ומתן, וברור כי ארה"ב תתמוך בדרישה הישראלית.
לכאורה כל השאלות הללו צריכות להיות מופנות לדרג המדיני, וכאן הטעות. המטכ"ל הוא דרג אסטרטגי ולא רק צבאי וחובתו לשקול את כל ההיבטים של חידוש המלחמה, לרבות את הצד המדיני, הכלכלי והחברתי
לכאורה כל השאלות הללו צריכות להיות מופנות לדרג המדיני, וכאן הטעות. המטכ"ל הוא דרג אסטרטגי ולא רק צבאי וחובתו לשקול את כל ההיבטים של חידוש המלחמה, לרבות את הצד המדיני, הכלכלי והחברתי. ואחרי ששקל את כל הדברים ונתן לעצמו את התשובות המקצועיות ביותר - חובה עליו להציג את התשובות לדרג המדיני. כן, הצבא כפוף לממשלה וחייב לפעול לפי ההנחיות שלה. אבל הוא לא "קבלן ביצוע" שרק עושה את אשר אומרים לו. מי שיוצר הפרדה בין תפקידו של הדרג המדיני, שהוא לכאורה לקבוע את מטרות המלחמה, לבין הדרג הצבאי, שצריך לתרגם אותן לסעיפי "משימה" ו"שיטה", עלול בסבירות גבוהה להוביל לכישלון. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות מעין אלה והסיבה היא פשוטה.
הגדרת "מטרות מלחמה" היא מילים, מילים בלבד, "פרולה" באיטלקית. הגדרת המשימות והשיטה כבר "נוגעת בברזלים", היא מחייבת הכרה של מגבלות האמצעים, זיהוי של נקודות כשל אפשריות, הבנה של המחירים הצפויים מהמהלך הצבאי. ולכן המטרה, המשימה והשיטה חייבות להיות מקשה אחת, והרמטכ"ל חייב, במגבלות ביטחון שדה, להסביר לציבור מהי המטרה ומדוע הוא חושב שהדרך שנבחרה היא הנכונה.
