התיקון המתון בשיטת מינוי השופטים המקודם בימים אלה מעביר את מדינת ישראל לקבוצת המדינות ששיטות מינוי השופטים שלהן מצויות במגוון הרחב הקיים במדינות דמוקרטיות. קודם לתיקון, היינו מצויים הרחק מן הסטנדרטים המקובלים.
הליך המינוי של שופטים נגזר, כמובן, מן הפונקציה שהם ממלאים. במינוי שופטי ערכאות נמוכות, למשל, יש משקל רב יותר למיומנויות מקצועיות מאשר בערכאות המכריעות בעניינים של השקפת עולם. סביר גם שיהיה הבדל בין מדינות שהערכאה הבכירה בהן מוסמכת לבטל חוקים (כמו ארה"ב או גרמניה) לבין מדינות שאין בהן אף ערכאה המוסמכת לבטל את חוקי בית הנבחרים (כמו בריטניה והולנד).
בדמוקרטיות ישנן מספר שיטות אפשריות למינוי שופטים המוסמכים לבטל חוקים: שיטות שבהן המינוי נשלט על ידי גוף פוליטי דומיננטי (ארה"ב, למשל); כאלו שבהן גופים פוליטיים שונים ממנים מכסות של שופטים השמורות לכל אחד מהם (צרפת); כאלה שבהן יש צורך בהסכמה רחבה בבית המחוקקים (גרמניה) ועוד. המכנה המשותף לכולן הוא שבכל המדינות הדמוקרטיות, בלי יוצאת מן הכלל, השליטה על מינוי שופטים המוסמכים לבטל חוקים היא בידי פוליטיקאים. האיזונים, בשיטות המקיימות אותם, עשויים להיות בין בית עליון ובית תחתון, קואליציה ואופוזיציה, וכן הלאה ‑ אך לעולם לא בין העם לבין אוליגרכיה או בין הפרלמנט לבין ראש המשטרה החשאית. השיטה שנהוגה הייתה עד לאחרונה בישראל - שופטים בעלי יכולת לבטל חוקים שלא ניתן להצטרף לשורותיהם ללא הסכמתם ‑ לא מוכרת בדמוקרטיות.
מעטים השינויים שנעשו תחת תשומת לב ציבורית דומה. את החוק הזה מקבלת הכנסת ברוב מוחלט, לאחר דיון ציבורי מקיף ואינסוף שעות דיון פרלמנטרי
גם הרעיון המוזר שנציגי הארגון המקצועי של עורכי הדין יחזיקו ב-2/9 מכוח ההצבעה בבחירת שופטים היה ייחודי. הם מייצגים את סקטור ספקי השירות המשפטי, לא את הצרכנים שלו, אחוזים בניגודי אינטרסים ובסבך לחצים אישיים וכלכליים, ובוודאי רחוקים מלייצג את צורכי הציבור. וכי למה שהסתדרות האדריכלים לא תמנה את מהנדס העיר או שהפקחים העירוניים לא ייבחרו בשיתוף התאחדות בעלי העסקים? מכל מקום, כעת, לאחר התיקון, חזקה על הכנסת שתצליח להתעלות ולמנות לוועדה משפטנים ברמתם הערכית של יורי גיא-רון או אפי נוה לפחות.
לאופוזיציה, שכעת עומד בראשה יאיר לפיד, תהיה זכות וטו על מינוי שופטים. מצוין. חברי האופוזיציה נבחרים אחת לארבע שנים לפחות, הם מייצגים חלק נכבד מן הציבור ומקדמים את ערכיו והשקפת עולמו. למרות שיש דמוקרטיות גדולות שבהן זכייה בבחירות על חודו של קול מאפשרת לשנות לגמרי את הרכב הערכאה המשפטית הבכירה ביותר, התחשבות בדעתו של המיעוט יוצרת מערך מאוזן יותר דרך קביעת מדיניות ציבורית ומשפטית.
פרופ' רון שפיראצילום: אסף בר שישני טיעוני נגד צעקניים ראוי להסיר מסדר היום. ראשית, התיקון איננו ניצול אופורטוניסטי של רוב מקרי, כי אם רפורמה מבנית ארוכת טווח, מן הטעם הפשוט שהוא יוחל החל מן הכנסת הבאה, שכיום איננו יודעים מי הממשלה שתזכה לאמונה. שנית, הטענה שהשינוי הוא "מחטף" או התקבל ללא דיון מספיק. אדרבה, מעטים השינויים שנעשו תחת תשומת לב ציבורית דומה בדברי ימי המשטר הישראלי. בשונה מן "המהפכה המשפטית" של שנות ה-90, שההתייעצויות לגביה נעשו בעיקר בין שופטים, קולגות באוניברסיטה ומספר מתמחים, בשונה מ"החלטת הררי" המפורסמת, שנעשתה בהסדר קואליציוני בהחלטה יחידה ללא שלוש קריאות וללא דיון, ואפילו בשונה מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שעבר בכנסת ברוב של 32:21 – את החוק הזה מקבלת הכנסת ברוב מוחלט, לאחר דיון ציבורי מקיף, הפגנות, מאות טורי דעה, עשרות מאמרים אקדמיים ועצומות, ואינסוף שעות דיון פרלמנטרי.
