אתמול חזרנו מהצפון. היינו שם שלושה ימים. טיול ראשון אחרי המלחמה. כלומר, כאילו אחרי המלחמה כי במטולה לא חושבים שהיא נגמרה, גם לא בקריית-שמונה. רק מי שבא מהמרכז אולי חושב כך, וגם זה לרגע או שניים. אמרנו שהצפון ירוק, אבל לא ירוק מתמיד; ההפך. האחירותם פורח בצידי הדרכים, אבל לא כמו בשנים האחרונות. מדרונות ההרים, אחרי השריפות, מוריקים, אבל הכל בקטן. לפני שהגענו למלון גומא עצרנו בכנסיית 12 השליחים, הצופה על הכנרת, וחשבנו כמה יפה כאן. כל כך יפה שבא לבכות.
למחרת נסענו למטולה. זאת אומרת התכוונו לנסוע למטולה. לעבור במושבה, לחנות בחניון העליון של נחל עיון ולרדת עד למטה. אבל מטולה הייתה סגורה, אז חנינו למטה, עלינו וירדנו באותה הדרך, וראינו את מפל התנור, שגם אותו זכרנו גועש ושוצף הרבה יותר. שנה קשה, אמר לנו בחור מרשות שמורות הטבע, ירד מעט גשם. ועדיין הנחל יפהפה, ומראה המטעים בוורוד, בלבן ובצהוב מוליד תקווה לימים טובים.
בדרך חזרה עצרנו ביקב פלטר, שתינו יין מעולה, נישנשנו גבינות טובות וקנינו כמה בקבוקים לקחת הביתה. בערב הלכנו לאכול בפגודה בטבריה. היה מצוין. למחרת טיילנו בראש פינה ושתינו קפה בעגלת קפה מקומית.
לא טיפסנו על האוורסט, אפילו לא על החרמון, לא חצינו נהרות ולא עלינו על קרוז בין פיורדים. גם לא על סירה בכנרת. אבל היה כיף. או סוג של כיף. או כמעט כיף. כי גם כשהיינו ליד מטולה, ירושלים הייתה עימנו. לא של זהב ולא של נחושת ולא של אור, ירושלים של ייאוש גדול עם אלפי המפגינים שחזק ככל שהם צועקים קולם אינו נשמע. אלימות, בריונות, הסתות חד-סטריות, הגדיר זאת נתניהו.
עברנו את קריית-שמונה ונשבר הלב: העיר ריקה, חנויות סגורות, תחושה של עזובה. העיר הזו היא טריטוריה לא מוכרת לממשלת ישראל, רחוקה אלפי קילומטרים מכנסת ישראל שכמעט באותה השעה העבירה את התקציב, שהכל מכל היה בו, מאות מיליונים למורשת, למסורת, לגולדקנופף ולחברים שלו. ולמי לא נשאר? בדיוק.
רדף אחרינו נאום ראש הממשלה עד תל בנטל
רדף אחרינו נאום ראש הממשלה עד תל בנטל, ממש מעל קונייטרה ההרוסה וקונייטרה החדשה. עברנו בתעלות בין הבונקרים שנבנו אחרי מלחמת ששת הימים וחשבנו איזה מסכנים החיילים. של אז ושל היום. הבן של א', למשל, שגויס עכשיו בפעם הרביעית לחודשיים, והבן של ג', שיוצא עוד שבועיים, בפעם החמישית לחודש. וכל האחרים שלא יגידו לא, גם כשיש כאלה שמפזזים באקסטזה ושרים "בשלטון הכופרים איננו מכירים".
אריאלה רינגל הופמןללא קרדיטמישהו הזכיר שביום ראשון פורסם בעיתון הזה שהצבא חושש מסרבנות אפורה. ומישהו אמר שהוא לא צריך לחשוש מכך, הוא צריך להיערך לכך. לשים לב, להפנים, לקחת בחשבון, לשקול ולשקלל. אבל קודם כל צריך לראות מה באמת קורה בשטח, שלא יפריחו לנו פייק ניוז וישתמשו בזה נגד המחאה.
לקראת סוף היום כבר היה ממש חם, כאילו נערמו עלינו שמיכות עבות בזו אחר זו והיה קשה לנשום. עוד כמה ימים כאלה ופריחת האירוסים על הגלבוע תיגמר. חיננית הבתה, הפרח המתוק הזה שקראנו לו מרגנית כשהיינו ילדים, תתייבש. פריחת השיטים לאורך הדרכים תיגמר. נישאר עם קיץ חם, עם מלחמה שאין לה סוף, עם חטופים שנמקים במנהרות, ונמות מגעגועים לשקט שהיה על שפת ים כנרת רגע לפני שהערב ירד.
