אחרי ההצלחה המסחררת בשנה שעברה, אז הסיט את תשומת הלב הציבורית מהמלחמה לטקס פרסי ישראל, השר קיש עושה זאת שוב: הפעם, שר החינוך מצא לנכון להתערב בהחלטת ועדת הפרס בסוציולוגיה, שהתכוונה להעניקו לפרופ' אווה אילוז. אולי הוא קינא בשרת התחבורה מירי רגב, שמצליחה לגרוף כותרת אחר כותרת סביב זהות מנחי טקס המשואות. ואולי זו דרכם של שרי ישראל להזכיר לנו שיום העצמאות כבר מעבר לפינה, וצריך להתחיל לנקות לפסח. אחרי הכל, בעולם של שינויי אקלים כבר קשה לסמוך על הסנוניות שיבשרו על בוא האביב. רגב וקיש עושים זאת במקומן.
ובינתיים, בלי קשר למזג האוויר, שרי הממשלה מתחרים ביניהם במצעד הגינויים של השר גולדקנופף, שרקד בחתונה לצלילי "ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים". על העובדה שהם עצמם יושבים בממשלה שעסוקה הלכה למעשה בקידומו של המשך ההשתמטות ההמונית, לא צויצה מילה.
הגדיל לעשות השר בצלאל סמוטריץ': הוא גינה, אפילו בחריפות, בעודו מקדם תקציב מדינה שמאפשר לחגיגת ההשתמטות להימשך עד אין קץ. זה לא אחד בפה ואחד בלב - זה אחד בפה ושתי ידיים שמכשירות את השרץ. במקום לפעול לשינוי עומק של סדר העדיפויות התקציבי, כזה שיעודד ליבה והשתלבות, סמוטריץ' עושה יד אחת עם עסקני המפלגות החרדיות. לגנות ריקודים? למה לא. זה לא עולה כסף, לא מסכן את הכיסא ובעיקר לא דורש לעבוד.
חייזר מהחלל החיצון, לו היה נחשף להודעות לתקשורת מטעם שרי הממשלה שלנו, עוד היה עלול לחשוב שהגיע לריזורט של "הלוטוס הלבן". מקום נטול דאגות, שבו כולנו יושבים תחת הגפן והתאנה, ויש זמן לעסוק בטקסים ובהעדפות מוזיקליות. אלמלא אזעקות הצופרים, סרטוני החטופים וקריאות המחאה שמזכירות לנו את המציאות, גם אנחנו עוד היינו מאמינים.
גם לתקשורת, שמהדהדת את הגינויים והסערות מבלי להזכיר שוב ושוב מה חשוב באמת, יש חלק במופע התעתועים הזה. כל כותרת על הריקודים של גולדקנופף היא כותרת אחת פחות על חוק הגיוס. כל כותרת על פרסי ישראל, היא כותרת אחת פחות על הבלוף הגדול של לימודי הליבה במוסדות הפטור החרדיים, ועל אוזלת היד של משרד החינוך בטיפול בו.
אפשר להבין מדוע זה קורה. כשהאדנים הרעועים שעליהם נשענת החברה הישראלית בדרך לקריסה מוחלטת אם לא יהיה שינוי עומק בשוויון בנטל; כשהישגי התלמידים בישראל בצניחה; כשהצורך במענים נפשיים ורפואיים רק מאמיר בזמן שהתקציב מבשר על קיצוצים וגזירות - קל יותר לייצר סערה בכוס תה סביב שאלות של סגנון וצורה, מאשר לעסוק בדברים עצמם. יש בזה משהו אנושי: אולי גם על הטיטאניק עוד התווכחו על היצירה שינגנו הכינורות בזמן שהמים פרצו אל חדר המכונות.
גם קיש יודע שאין לו הכישורים, החריצות והיכולת לחולל שינוי עומק במערכת החינוך בישראל. אז הוא רוצה שתדברו על פרס ישראל. הוא כבר יודע מה יקרה, כי התסריט הזה נכתב גם בשנה שעבר, וגם בשנים שעברו: התקשורת מימין תרים לו, התקשורת משמאל תגנה
הרי גם קיש יודע שאין לו הכישורים, החריצות והיכולת לחולל שינוי עומק במערכת החינוך בישראל. אז הוא רוצה שתדברו על פרס ישראל. הוא כבר יודע מה יקרה, כי התסריט הזה נכתב גם בשנה שעבר, וגם בשנים שעברו: התקשורת מימין תרים לו, התקשורת משמאל תגנה. אולי יהיה בג"ץ. לא משנה כיצד הסוגיה תוכרע, קיש כבר ניצח: כתבי החינוך יהיו עסוקים בניסיון לקבל עוד חצי הדלפה, במקום לחפור שוב בתוצאות מבחני הפיזה העגומות, או בפערים שחושפות תוצאות בחינות הבגרות הארציות.
מה שקיש עושה בגמלוניות מסוימת, שרת התחבורה הפכה כבר לאמנות. רק השבוע נשלח למשרדה מכתב קורע לב, שעליו חתומים מאה אנשים עם מוגבלות, שלא מצליחים להנפיק תו נכה בשל שערוריית התווים המזויפים שבעקבותיה הקפיא משרד התחבורה לפי שעה את מתן התווים לכל המתדפקים על דלתו. ורגב? היא עסוקה בינתיים בזריקת פירורי בידור להמונים, בדמות הסאגה האינסופית של בחירת מנחי טקס המשואות. כאילו שלחטופים משנה אם תהיה זו אגם רודברג או ליטל שמש.
"כי הטקס הוא אשר נשאר", כתב יהודה עמיחי בשיר "באהבתנו", שהיטיבה להלחין יהודית רביץ. עמיחי כיוון להרגלים שנותרים לאחר שהאהבה כבר גוועה. בהנהגה החלולה של מדינת ישראל אין אהבה, אין חמלה ובעיקר אין מהות. מה שנותר הוא הטקס, והעיסוק האינסופי בו: מצעדי גינויים, חלוקת כיבודים וגזילתם, בצורה ולא בתוכן, והחרבת כל מה שנותר ממראית העין של שלטון מדינה שדואגת לאזרחיה.
