כמו שפעם היו נוהגים לומר שבכל שלוש שניות נולד תינוק בסין, כך נדמה שבכל יומיים משודרת בישראל כתבה-על או ריאיון-עם יוסף חדאד (האחרונה שלשום בחדשות 13: לא תאמינו, הוא נורא פופולרי), ללמדכם על הלך הרוח בקרב אומה שחושבת שכל הצרות הבינלאומיות שלה מתחילות ונגמרות ב"הסברה" מכאן ובאנטישמיות משם. למרבה הצער והבחילה, הבגידה של חוגי השמאל הליברלי בעקבות הפשעים המתועבים שביצעו חמאס ותומכיו ב-7 באוקטובר רק חיזקה את הנטייה הישראלית להתפלש בתחושה הממכרת של "העולם כולו נגדנו", והפתרון הוא עוד עשרה יוסף חדאדים ועוד 50 סרטי דוקו על גיבורי וגיבורות 7 באוקטובר. וגם אז לא יהיה בסדר – בכל זאת, כולם אנטישמים – אבל נרגיש קצת יותר טוב.
אלא שמחוץ לבועת ההסתגרות הישראלית, שמאז תחילת המלחמה מזכירה את מה שמתחולל ברוסיה, קורים דברים חמורים מאוד, שזוכים בישראל לסיקור טלוויזיוני מינימלי ולא הרבה מעבר לזה בשאר תקשורת המיינסטרים, אבל ברחבי הגלובוס אלו כותרות ענק. כך, לדוגמה, היה עם תקיפתו בידי מתנחלים של חמדאן בלאל, אחד מבמאי הדוקו זוכה האוסקר "אין ארץ אחרת", שגם נעצר והעלה טענות על היחס שקיבל מחיילי צה"ל ששמרו עליו: כל גוף מדיה סביר במערב עסק בכך. אפילו דוברת מחלקת המדינה האמריקנית אמרה שהממשל "מודאג מאלימות מתנחלים" (וזה ממשל טראמפ הדגול, לא ביידן עוכר ישראל). אבל במהדורות של חדשות 12 ו-13 למחרת זה אפילו לא היה אייטם.
אם זה היחס כלפי פלסטיני שעבר לינץ' רגע אחרי שהתחכך בשמנת של הוליווד, מה יש להתפלא שאלימות כלפי פלסטינים פחות מפורסמים לא בדיוק מטרידה את כל המודאגים והמודאגות ממצב ה"הסברה"? הרי מהם התיעודים המצמררים שמציגים פוגרום שביצעו מתנחלים ביום שישי בתושבים מאזור מסאפר יטא, לאחר שנטען כי פלסטינים תקפו שני רועי צאן יהודים, לעומת ה"סערה" בעקבות נאומים לא מספיק פטריוטיים באוסקר? כל רבע מורה שאמר משהו מגעיל בבית ספר נידח בפריז מקבל הד יותר נרחב מהטענות שבפרעות שהתרחשו באותו אזור גם למחרת (שבת) היו מעורבים גם חיילים. אגב, דובר צה"ל הודה כי "הטענה כי הכוחות חרגו מהנהלים במהלך הסריקות מתוחקרת על-ידי מפקד החטיבה". לא מיותר לציין, שכשצה"ל רוצה להכחיש מכול וכול הוא יודע בדיוק באילו מילים להשתמש.
רק בשבוע שעבר רגשה הארץ בגלל בדיקה שערך שב"כ, לפיה ה"הכהניזם חדר למשטרה". לפי מדיניות האכיפה של מחוז ש"י, הכהניזם לא "חדר" למשטרה - אלא כבש אותה
האירוניה המרה היא, שרק בשבוע שעבר רגשה הארץ בגלל בדיקה שערך שב"כ, לפיה ה"הכהניזם חדר למשטרה". לפי מדיניות האכיפה של מחוז ש"י, הכהניזם לא "חדר" למשטרה - אלא כבש אותה: ב"עימותים" בין פלסטינים למתנחלים (הבהרה למתקשים: יש למצות את הדין עם כל אדם שהוכח כי עבר על החוק) די ברור מי הצד שייעצר ומי הצד שמיוצג בצמרת השלטון. באירועי יום שישי, לדוגמה, נעצרו 22 פלסטינים (17 מהם כבר שוחררו), ואף לא מתנחל אחד. בשבת סיפר ראש המועצה על שיחה עם קצין משטרה: "הוא אמר לי 'שכשמגיעים מתנחלים, תסתגרו בבתים ותתקשרו אלינו'. אמרתי לו שלוקח להם שעתיים להגיע. לא הייתה לו תשובה". חבל שלא הציע לו להרים טלפון ליוסף חדאד.
וכל זה לפני שמזכירים שישראל הפרה את הפסקת האש בעזה בתקיפה שהובילה למותם של המוני נשים וילדים (ומי יודע, אולי גם חטופים). או, בקיצור: הבעיה של ישראל היא לא "הסברה", אלא המציאות.
