לכאורה, ההחלטה של נתניהו למנות את האלוף (במיל') אלי שרביט לראש השב״כ מלמדת שעת הממלכתיות הגיעה: נתניהו מושיט עלה של זית לכל מתנגדיו, אפילו לקפלניסטים.
2 צפייה בגלריה
אלי שרביט
אלי שרביט
אלי שרביט
(צילום: ישראל הדרי)
אבל במציאות שנוצרה הכל לכאורה. יכול להיות שנדבקתי בפראנויה הכללית, אבל אני תוהה עד כמה מופרך התרחיש הבא:
נתניהו מודיע על מינוי שרביט. המינוי מרגיע את שופטי בג״ץ: הם מאוד רוצים להירגע. הם מאשרים את פיטוריו של רונן בר.
ואז גואה המרד באגף הכהניסטי של הקואליציה, מטלי גוטליב עד בן גביר. צצות שאלות לגבי כשירותו של שרביט, אמיתיות וכוזבות. נתניהו, עם ההכשר של בג"ץ, ממנה לראשות השב״כ מישהו משלו, אחד שעבר את מבחן המשפחה.
נתניהו נוהג למנות ולשנות את דעתו ברגע האחרון. כך היה בעבר, גם בשב״כ, גם במוסד. ועכשיו, עם חקירת קטארגייט על הראש, קל וחומר.
לא יתכן, יאמר הקורא הסביר. אף על פי כן, במקומו של שרביט לא הייתי ממהר לפנות את היומן.
* * *
לכל ילד יש חלום: אחד חולם להיות חייל גיבור; שני חולם על אקזיט במיליארדים; שלישי חולם לפתח תרופה שתשים קץ לכל המחלות. לילד יריב לוין היה חלום יחיד ומיוחד: הוא חלם למשות את “אלטלנה” ממעמקי הים. החלום ליווה אותו אל שנותיו הראשונות בפוליטיקה: זאת הייתה משאת ליבו, משימת חייו. אחר כך תפסו את מקומו חלומות אחרים, הרבה יותר שאפתניים.
“אלטלנה” היה שמה של אוניית נשק שרכש האצ"ל, ארגון צבאי לאומי, באמריקה במהלך מלחמת העצמאות. כאשר האונייה הגיעה לחופי הארץ ניהל הארגון משא ומתן עם ממשלת ישראל על פירוק הנשק וחלוקתו. המשא ומתן לא צלח. בחילופי אש מול חופי תל אביב נהרגו 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה”ל. שני ספרים מעולים חקרו את הפרשה לפרטיה, כל ספר וגרסתו: ספרו של שלמה נקדימון וספרו של אורי ברנר. אני מציע לקוראים להתעמק בשניהם.
2 צפייה בגלריה
שר המשפטים יריב לוין מדבר במליאה בעניין העברת חוק יסוד השפיטה
שר המשפטים יריב לוין מדבר במליאה בעניין העברת חוק יסוד השפיטה
שר המשפטים יריב לוין
(צילום: ערוץ הכנסת)
פרשת אלטלנה עלתה בחיי אדם יקרים ובוויכוח פוליטי מר. עובדה אחת עומדת מעל לוויכוח: אחריה פורקו כל הכוחות הצבאיים המחתרתיים והסמי-מחתרתיים. בישראל, כמו בכל מדינה חפצת חיים, רק גורם אחד, צה"ל, מחזיק בנשק ורק גורם פוליטי אחד, הממשלה הנבחרת, נותן לצבא פקודות. מרות אחת, נשק אחד.
יש, כמובן, ממשלות שלא השכילו לכפות את הציווי הזה: ממשלת לבנון, למשל. או הרשות הפלסטינית. איפה האלטלנה שלכם, מטיחים ישראלים בצדק ברשות הפלסטינית. ולהבדיל, השאלה מתחילה לצוץ גם אצלנו נוכח הפוגרומים שמחוללים יהודים בכפרים בגדה. כאשר קבוצה חמושה של אזרחים מפעילה כוח, ללא מורא, ללא עונש, בתמיכה שקטה של המשטרה ובהתעלמות מבוהלת של הצבא, מרות המדינה מתפוגגת. סמוטריץ' ובן גביר הם החתולים שהופקדו לשמור על השמנת.
במשך שנה נח השלד של האונייה אלטלנה על שרטון מול חוף תל אביב. הילדים נהגו לשחות עד לאונייה, לטפס עליה, לקפוץ ולחזור. האגדה מספרת שישראל רוקח, ראש העירייה הימני של תל אביב, דאג לשלומם של ילדי העיר: הם עלולים להיפצע או לטבוע. הוא זעק לעזרה, ובן-גוריון שמח לעזור: חיל הים גרר את שרידי האונייה ללב ים והטביע אותם שם.
אבל ליריב לוין היה חלום. כאשר היה לשר הוא דרש למשות אותם ולהפוך אותם לאנדרטה: יידעו דורות של ישראלים את פשעי בן-גוריון, יגאל אלון ורבין. חיל הים, שנקרא לבצע, נקב בסכומים אדירים, דמיוניים. בממשלת נתניהו ההיא, בניגוד לממשלת נתניהו הנוכחית, ספרו כסף. הפרויקט נגנז.
אבל אלטלנה לא נעלמה: היא חיה ובועטת, באריזה חדשה, ישר מהניילונים. ב"המוסף לשבת" האחרון של "ידיעות אחרונות" דיווח נדב איל ש-180 ישראלים, אישי ציבור, אקדמאים, רבנים, הורים שכולים וראשי המשק, עומדים לחתום השבוע על שפת הים של תל אביב, ליד השלט ההיסטורי, על "הצהרת אלטלנה". ההצהרה תקרא לממשלה לדחות את המשך ההפיכה המשטרית לכנסת הבאה ולציית לבג"ץ. למוחים נגד הממשלה היא קוראת להתאפק, ו"להעמיד את לכידות האומה בראש".
שמחתי. כאשר ישראלים טהורי כוונות מבקשים להאט את ריצת האמוק של הממשלה אל התהום, הלב מתרחב. תודה שבאתם: אם אתם צריכים לטפס בשביל זה על הסיפון האחורי של "אלטלנה", שיהיה לכם לעונג. כמאמר הסינים, גם מסע של אלף קילומטר מתחיל בצעד אחד.
צץ ספק, והוא מקיף לא רק את חותמי העצומה אלא ציבור רחב, מנשיא המדינה ועד בני גנץ וחילי טרופר ורבים אחרים. מה, אתם באמת חושבים שהבעיה היחידה בהפיכה המשטרית של לוין ורוטמן היא קצב הביצוע?
בכל זאת צץ ספק, והוא מקיף לא רק את חותמי העצומה אלא ציבור רחב, מנשיא המדינה ועד בני גנץ וחילי טרופר ורבים אחרים. מה, אתם באמת חושבים שהבעיה היחידה בהפיכה המשטרית של לוין ורוטמן היא קצב הביצוע? טחו עיניכם מלראות מה מתחולל כאן, במערכת המשפט, במשטרה, בצבא, בשב"כ, במִנְהָל הציבורי, בחלוקת הנטל, בתקשורת, במערכת החינוך? האם הבעיה שמאיימת על ישראל היום היא מה שאתם קוראים לו בנימוס "לכידות"?
במדינה דמוקרטית הלכידות חיונית במקום אחד: בשדה הקרב. בכל מקום אחר היא אופציה. לפעמים אנחנו מלוכדים, לפעמים לא. כך צריך להיות. משהו אחר נשבר כאן בשנתיים וחצי האחרונות: נשבר הכבוד לכללי המשחק, למוסדות שעליהם בנויה החברה, לערכים הבסיסיים שלה. אם אין כבוד לכללי משחק, אין ממשלה מתפקדת ואין דמוקרטיה. הדרך היחידה לעצור את המהלכים של הממשלה היא להיאבק נגדם, נגד התוכן שלהם, נגד המהות. הקריאה ללכידות היא מפלטו האחרון של השפן.