יעל אדר לא שוכחת את השיחה שניהלה עם בנה הבכור, תמיר אדר, כשביקר אותה בביתה שבשדה ניצן באמצע ספטמבר 2023. "הוא אמר 'אני נורא מודאג מהכיוון שאליו המדינה הזו הולכת, באיזו מדינה אני מגדל את הילדים שלי?'", היא משחזרת. "ואחרי זה הוא אמר לי 'הגדר רותחת, הם חזרו לבלבולי לילה'. בלבולי לילה זה המון פלסטינים שהיו מגיעים לגדר סביב עשר בלילה עם רמקולים ונואמים ברעש כדי להטריד את ניר עוז. תמיר אמר לי, 'תארי לך שני מיליון אזרחים פלסטינים רק הולכים יד ביד לעברנו. הם עולים עלינו. אמא, אני לא מבין מה קורה פה. הפיכה משטרית, הגדר רותחת, לאן זה הולך?'".
הוא כנראה לא תיאר לעצמו לאן באמת זה יגיע.
"לא. אני לא חושבת שהוא הבין".
5 צפייה בגלריה
"אני מדמיינת אותו נכנס הביתה". יעל בפתח ביתו של בנה תמיר בקיבוץ ניר עוז
(צילום: גדי קבלו)
בישראל 2025 אמהות לובשות חולצות עם תמונת הילדים שלהן, כי זה מה שנשאר. "אלה המדים שלי", אומרת יעל (60) שכבר שנה וחצי נלחמת על השבת בנה, שהיה הראשון לצאת להגן על ניר עוז מול מתקפת מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר. תמיר, נשוי להדס ואב לאסף בן השמונה ולנטע בת החמש, נפצע קשה, נחטף ולא שרד את הפציעה. הוא אחד מ-35 הישראלים שמוגדרים חטופים חללים.
תמיר הוא חלל, מדגישה אימו, ומבקשת לא להצמיד לשמו את ראשי התיבות ז"ל. הטרמינולוגיה חשובה: "כשאומרים על תמיר 'גופה' רוצחים אותו שוב", היא מסבירה, "לכל איש יש שם. קוראים לו תמיר, היו לו חיים תוססים, מלאים, עם אהבות, חלומות, משפחה. למה תמיר לא פה? כי הוא קפץ מצוק? לא. כי מדינת ישראל לא שמרה עליו. להגיד גופה זו הוזלה של הערכים שלנו. זה לבטל אותו עד הסוף. איך אפשר לבטל בן אדם? אני לא מדמיינת את הילד השוכב. אני מדמיינת אותו איך שהוא נכנס הביתה".
ב-7 באוקטובר היא הייתה בבית בשדה ניצן. "אני בממ"ד, ומנסה להבין מה קורה בניר עוז כי ארבעת ילדיי חיים שם", היא משחזרת, "בגלל שאנחנו מנוסים בהסלמות באזור, לתמיר ולי היה הסכם - שאני לא מדברת לא איתו ולא עם ניר אחיו, כי הם אבות לילדים קטנים וצריכים להיות איתם, וכשהם מתפנים למקום שקט הם מתקשרים. אבל הפעם בשש וחצי בבוקר כן שלחתי הודעה כי הבנתי שקורה משהו נורא בניר עוז. הוא לא ענה. שלחתי הודעה לאשתו הדס וגם היא לא ענתה לי, ופתאום אנחנו שומעים שראש המועצה של שער הנגב אופיר ליבשטיין נרצח ושיש מסיבה ועשרות הרוגים.
"באיזשהו רגע אני מדליקה טלוויזיה ואני רואה כתב חמאסניק משדר מניר עוז. זה רגע שהבטן שלי מתפוצצת מכאב, כמו צירים. אני אומרת, זה לא הגיוני, ניר עוז בשליטת חמאס. תמיר חבר כיתת הכוננות, וחשבתי שהוא עם הצבא. עוד לא ידעתי שאין צבא. באחת בצהריים אני מרגישה את הבטן שלי נקרעת, שולחת לתמיר הודעה - 'רק תן לי סימן שאתה בסדר'. כשאני רואה לאורך זמן שיש וי אחד אני מבינה שהמצב מדאיג. אני רואה בטלוויזיה את התהלוכות של הפלסטינים בשדות ואני רואה משדרים בשידור ישיר של מה שקורה. ואז האחיין שלי שולח לי תמונה וכותב 'יעל, זו לא סבתא יפה?' (יפה אדר בת ה-85, סבתו של תמיר, שצולמה מובלת בקלנועית לעזה וחזרה אחרי 49 ימים בעסקה, ר"א) ואני אומרת 'כן, מאיפה הוצאת את זה בכלל?' הוא אומר 'מהטלגרם' ואני מבינה שיש חטופים.
"אני מקבלת תמונת מצב מניר, שגר בצמוד למשפחת ביבס. בהתחלה הוא קצת התכתב איתי, ואחר כך אמר שהוא לא יכול כי הם פורצים לבתים והוא חייב להיות עם הידיים על הדלת. בשלוש וחצי הוא מתקשר, אומר 'אמא, הוציאו אותנו, הקיבוץ נראה נורא'. 40 דקות אחר כך מחלצים גם את הדס, אשתו של תמיר, ואת הילדים. עד הערב תמיר לא עונה, והדס כבר מציירת את התרחיש הכי נוראי. למחרת, כשעדיין לא מוצאים אותו, אני מבינה שהוא חטוף. אח שלי עושה איכון לנייד של תמיר, ואומר לי שמשעה אחת בצהריים מזהים את הנייד שלו ברצועה".
5 צפייה בגלריה
"הבן שלו אמר לי ‘את יודעת שאבא אמר שתי דקות ואני חוזר והוא לא חזר?'". תמיר עם ילדיו אסף ונטע
(באדיבות המשפחה)
תמיר הוגדר כנעדר כמעט שלושה שבועות. "בשבילי נעדר זה מישהו שיצא לטיול במדבר יהודה והלך לאיבוד. אמרתי להם 'גם אם תמצאו את תמיר בשדה הוא נחטף לשם, הוא לא יצא על דעת עצמו, אם הוא היה יכול הוא היה חוזר להדס ולילדים'. ואז צה"ל מודיע לנו שהוא חטוף. בנקודה שממנה סברו שהוא נחטף אמרו שיש המון-המון דם, ושקשה להם להאמין שהוא יוצא מזה בחיים. נתנו לי תשובות שלא סיפקו אותי, אמרו 'אנחנו יודעים שתמיר פצוע, ושיש מודיעין בערך עד סוף דצמבר'. כל פעם סיפרו לי סיפור אחר, הרגשתי שבונים את ההודעה שתמיר לא בחיים. ב-4 בינואר 2024 מודיעים לנו שתמיר לא בחיים, שהוא נפצע קשה בניר עוז ברמה של איבוד הכרה, נחטף כשהוא פצוע קשה ומתישהו בין הצהריים לערב איבד את חייו. ההמון המתלהם בעזה קיבל אותו והוא סיים שם את חייו".
הייתה נחמה כלשהי מכך שכבר באותו יום הסתיים הסבל שלו?
"אני לא יודעת אם המילה נחמה היא מתאימה, אבל כשחשבתי שהוא בחיים בשבי הטרידה אותי ההשפלה, זה היה גומר אותו. ויש עוד משהו. אני כל הזמן שאלתי את עצמי מה הוא ראה בעיניים בשעות האחרונות שלו, האם הוא ראה את הקיבוץ שלו עולה בלהבות. הרבה חודשים חייתי בידיעה שכן וזה גמר אותי. בתחקיר למדתי שכנראה הוא לא ראה את הקיבוץ עולה בלהבות כי הוא נפצע בתשע והתחילו עם שריפת הבתים בתשע וחצי. אני מקווה שזה נכון".
הוא הספיק להיפרד?
"לא. אף אחד לא נפרד ממנו. הוא פשוט נעלם. גם לאחים שלו, להורים, לסבים. בשמונה וחצי הוא כתב לאשתו 'אל תפתחי את הדלת לאף אחד, גם אם אני מבקש ממך, נשיקה'. זה רגע שהוא כן מבין מה מתחולל בקיבוץ. ואם נגזר עלינו שזה נגמר, עדיף שזה ייגמר בקיבוץ ולא שם. זו הנחמה היחידה הטיפשית בכל האירוע הזה, שתמיר לא חווה את המנהרות, לא חווה השפלה".
לא יכולה לשפוט אף משפחה
עם ההודעה על מותו של תמיר, החל הקרב של יעל. "כשאת מקבלת את ההודעה, משהו בך נשבר. מה אני עושה עם זה עכשיו? עד עכשיו היה לי ברור שאוטוטו תמיר פה, שהוא יחזור ונתחיל שיקום. אבל אז מודיעים ואת נשארת באוויר, כי אין קבורה. ואז אני מבינה שאני צריכה להחזיר את הבן שלי. שתשוקה של אמא להשיב את הבן החי היא לא פחותה מתשוקה של אמא להשיב את הבן המת. אבל מתברר שעבור החברה, הממשלה, התקשורת וגם חלק מהמשפחות זה פחות ברור. אני לא מרגישה שזה פחות בהול להביא את תמיר לקבורה. הבן שלי הופקר באותה מידה שכולם הופקרו".
מה התגובות שאת מקבלת על המאבק להשבתו למרות הידיעה שהוא חלל?
"כשנמצאים איתי ברמה האישית אז יש אמפתיה, אבל מישהו עושה הפרדה איומה בין החיים לחללים, והיא מחלחלת. כשאני אומרת שהבן שלי חלל, יש כאלה שאומרים 'אה, הוא חלל, חשבתי שהוא חטוף'. 'אבל הוא חטוף', אני עונה, ואז אומרים 'לא, התכוונתי שחשבתי שהוא חי'. אבל חטוף הוא חטוף, חי או מת. אני כל הזמן במאבק על התובנה שעל חלל צריך להילחם באותה מידה.
"אני בוודאי לא יכולה לשפוט אף משפחה, כי באמת כולנו חיים במציאות לא נורמלית. אבל אני לא יכולה לקבל שמישהו יותר חשוב מהבן שלי בגלל שהוא חלל. אני מדברת רגע על החובה המוסרית. תמיר זה לא תמיר המת. זה בן ה-38, איש משפחה, תוסס, חבר, עם כל האישיות המהממת שלו, שיצא ראשון להגן לא רק על ניר עוז, אלא על המדינה. אף אחד לא חייב לו שום דבר עכשיו? הוא התאדה? זה מעליב אותי. תמיר יצא מהבית בשם המדינה ששלחה אותו, כי מישהו הרים לו טלפון ואמר לו שיש חשש לחדירת מחבלים. הוא לא חשב פעמיים, הוא יצא כי הוא האמין במדינה, כי הוא האמין בערבות הדדית, אז עכשיו תתעדפו אותו".
ובכל זאת, בתוך ההיררכיה הזו של החטופים אתם במקום האחרון מבחינת הממשלה וגם מבחינת הציבור.
"כן. שמו אותנו במקום אחרון, וזו הרגשה איומה כי תמיר יצא ראשון. הוא לא שאל את עצמו, רגע, ואם יקרה לי משהו? הוא האמין שידאגו לו. ולכל חלל יש מעגלי חיים - הורים, אחים, סבים, ילדים. והנה, זו אני, ולי אין חיים. המשפחות לא חיות עד שלא נקבל אותו ונעשה את הפרידה הזו. ילדים צריכים להיפרד כדי להבין שבאמת נגמר פה משהו, ורק אחרי פרידה הם יוכלו להשתקם. אשתו אלמנה ואין לה קבר, היא עוד לא סגרה איתו כלום. ויש תעתוע, כי אם זה לא נכון? אם אמרו לי שהוא לא בחיים וזו טעות? רגשית אני לפעמים שם, תוהה - אולי אני זו שקוברת את הבן שלי? הבאה לקבורה היא הוודאות. אחרת כל משפחה תחיה עם הספק הזה לעד".
והקבורה תאפשר לסגור מעגל עם האסון.
"כן. ואני רוצה לעמוד מעל קברו ולומר לו שיש תיקון אמיתי בחברה בישראל. שאנחנו מחויבים יותר, מוגנים יותר, שהפוליטיקה הוגנת יותר. אני רוצה לומר לו 'אתה קורבן לתיקון'. היום תמיר הוא קורבן שווא, קורבן של הפקרה, מחדל. לחיות בתחושה שהבן שלי הוא קורבן שווא זה אחד הדברים הכי כואבים שיש".
מה זה מבחינתך תיקון?
"שיהיו לנו פוליטיקאים שקמים בבוקר ושואלים 'מה אני עושה טוב למען האזרח'. היום שלמות הקואליציה יותר חשובה מחטופים חיים".
מתי הייתה האינטראקציה האחרונה שלך עם מישהו מהממשלה?
"מזמן. היה גל הירש, ומבחינתי זה לא ממשלה. בחצי השנה הראשונה עוד היו לנו פגישות, הקבינט נפגש עם המשפחות, גם זה נגמר. עכשיו אם את רוצה פגישה, תבקשי. יבדקו חודשים עד שיחזירו לך תשובה".
נפגשת עם ראש הממשלה?
"הפעם האחרונה שנפגשתי עם ראש הממשלה הייתה ביוני 24’. הוא עשה מעת לעת מפגשים עם פלחים של משפחות, ואז יושבים, כל אחד מדבר, הוא מהנהן, חוזר על הסיסמאות שלו ונפרדים. הוא אף פעם לא בא עם חדשות משמעותיות, ובואי נתחיל מזה שאין פגישות סדירות. למה אני צריכה לבקש פגישה? לתמיר יש אזרחות גרמנית, ובכל יום חמישי בצהריים יש פגישת זום של המשפחות עם נציג הממשל הגרמני שאמון על תחום החטופים. הוא משתף אותנו מה קורה במשא ומתן, איך הם רואים את הדברים, והם גם פתוחים לשאלות של המשפחות. פה, בריבונות שלנו, אין שום התעניינות".
מה הרגשת לגבי החזרה ללחימה?
"זה גומר אותי. ברור שיש שם אויב, לא זו השאלה, השאלה היא מה הכי חשוב עכשיו, והכי חשוב זה להשיב את החטופים, גם אם בלית ברירה צה"ל צריך לסגת, חמאס בשלטון, התקציב לא עובר והקואליציה מתפרקת. אבל החזרנו את החטופים, סגרנו פרק למשפחות, אזרחי המדינה שהיו במדינה הריבונית שלהם ולא שמרנו עליהם. קודם כל נחזיר אותם בכל מחיר מתוך ידיעה שיש לנו צבא שיכול לשמור עלינו, ואם לא אז בואו נזרוק את המפתח לים ושכל אחד ילך לאן שהוא רוצה. אני לא מאמינה ביכולת ההשמדה הטוטאלית. זה מוכח, כמעט 18 חודשים אנחנו בלחימה ועכשיו יש 25 אלף חמאסניקים. שאלתי את ביבי כשנפגשנו - 'מי זה החמאסניק האחרון?' הוא ענה 'לא יהיה פה חמאסטן ולא פתחסטן. אשיב את כל החטופים'. אז הבת שלי אמרה לו 'עשר שנים לא הבאת ארבעה חטופים, כמה שנים אתה צריך בשביל 120?'"
מה הוא ענה?
"שיש לו דרכים, שהוא לא יכול לפרט. הוא אמר לי 'אני מבין אותך, גם אני משפחה שכולה'. אמרתי לו 'אח שכול זו לא אמא שכולה. ואח שלך קבור פה, הבן שלי לא. אתה לא מבין אותי ואל תשתמש בזה יותר'. הוא אמר 'נכון, את צודקת'. אמרתי לו 'קנית שקט מדומה. ניצלת אותי, כי הבטחת לי שאני בטוחה אבל לא יצרתם ביטחון, צה"ל לא כשל לבד’. מאז כבר לא נפגשנו".
לתחושתך, מה הסיכוי לפגוש בחטופים החיים והחללים?
"אני לא יודעת. ראינו כבר מה עשה לחץ צבאי. כדי לחסל את חמאס אנחנו צריכים לעבור דור שלם, ולשנות תודעה מתוך מערכת החינוך והמערכות הקהילתיות. ילד נולד, מספרים לו שצריך לשנוא את ישראל. אנחנו לא יכולים לחכות שזה ייגמר כי זה לא ייגמר. ולמה החזרה ללחימה? כי חמאס לא מסכים לדרישה שלנו, שאומרת 'לא ניסוג, נחסל אתכם, תשחררו את כולם'.
"אני לא רוצה להגן על חמאס, הוא האויב שלי, אבל הם גם לא פראיירים. חמאס אומר לשחרר את כולם בנסיגה מלאה ושחרור אסירים. ואת הרוב עם הדם על הידיים כבר שיחררנו. שחרור החללים הוא בעבור גופות מחבלים. על הבן שלי אין מחיר, אז למה זה לא קורה? זו תמונה קשה להביא לישראל כל כך הרבה ארונות, אבל אין פה מחיר. לא משחררים מחבלים חיים עבור החללים. רוב המחבלים עם הדם על הידיים כבר שוחררו, נשארו 24 חטופים חיים. למה לא מסיימים עם זה לעזאזל? על מה הבן שלי מת? בא לי שהוא יהיה פה ושאכעס עליו על שהוא יצא לשמור על אנשים אחרים, כי לא נלחמים עליו עכשיו".
הציבור כן נלחם, כן יוצא לרחובות.
"העם איתנו, בסדר, גם הסקרים מראים, אבל אין מיליונים ברחובות. אין אפילו עשרה אחוז מהעם בחוץ. ושמעי, זה כבר לא תמיר. אנחנו מאבדים את העתיד שלנו פה, מאבדים את הערבות ההדדית פה. אם תמיר לא ישוב חיי לא יהיו חיים, אבל גם חיי החברה כבר לא יהיו חיים. עבור זה צריך לצאת במיליונים, לא 30 אלף איש בכיכר במוצ"ש. מה זה 30 אלף לעם ישראל? שמחה גולדין אמר שמי שמפקיר חללים סופו שיפקיר פצועים ויפקיר חיים, וזה מה שקורה. הפקירו את הדר ואורון יותר מעשר שנים, הנה בא 7 באוקטובר, ועכשיו אם את זה לא נסיים אנחנו מוזילים את ערך האדם במדינת ישראל. זה ישליך גם על העתיד, אנחנו חייבים להילחם על ערך חיי האדם כדי לקיים פה חברה. לפני שבועיים מישהו צעק לי מהחלון אחרי העצרת להחזרת החטופים בכרמי גת 'די עם ההפגנות האלה שלכם. זה הכל בגללכם, יצאתם נגד הממשלה'. אמרתי לו 'זה הבן שלי שם!' והוא אמר, 'אז מה?'"
את מרגישה לבד במאבק הזה?
"כן. יש מטה, יש עוד משפחות, יש כיכר, אבל בסוף יש פה אירוע לאומי שהפך לבעיה הפרטית שלי. את יודעת, גם אני הייתי בלב עם לאה גולדין. עם הלב לא הולכים לשום מקום. עם הלב אפשר לשבת על הספה בבית, זה לא עזר ללאה גולדין. הייתי הולכת פעם בחצי שנה בערך ל'מסדר הדר', הרגשתי חובה כי הוא נפל על הקרב על הבית שלי באשכול. אבל מה זה לבוא פעם בחצי שנה? זה לא היה במוד שלי שזה משהו חברתי שצריך להילחם עליו. עכשיו אני שילמתי מחיר, ויהיו עוד מחירים. ואז מה, כל אחד לעצמו? למה אני צריכה להסביר למה אני רוצה להביא את הבן שלי לקבורה? הבן שלי התאדה לי. איזה ילד מתאדה להורים שלו?".
עדיין מדמיינת את הדיבור שלו
מאז האסון היא מתגוררת בכרמי גת לצד שלושת ילדיה שפונו מהקיבוץ. השאירה מאחור בית, וגם בן זוג שמחלק את זמנו בין כרמי גת לביתם שבשדה ניצן, לשם עברה אחרי הגירושים מאבי ילדיה, משה. אוזלת היד של המדינה מתגלה גם כאן. "המדינה לא נתנה לי דירה אז שכרתי לבד. עזבתי את העבודה שלי כמנהלת אגף לחינוך וקהילה במצפה רמון כי הבנתי שאני לא פנויה לעבוד. המדינה לא נותנת פיצוי על זה שאני לא עובדת, היא נותנת איזשהו תקציב על זה שהבן חטוף, והוא מיועד לטובת המאבק. במקרה שלי אני מקבלת רבע תקציב, כי כשמישהו נשוי זה 50 אחוז לבת הזוג, 50 אחוז להורים, ובמקרה שלי אני ואבא של תמיר לא חיים ביחד אז זה מתחלק. מה שאני מקבלת מהמדינה לא מגיע למשכורת שהייתה לי בחודש".
אז איך את מסתדרת כלכלית?
"מסתדרת. זוללת את החסכונות שיש לי".
שגיא דקל-חןדובר צה"לואיך נראה היום-יום שלך?
"אני כמעט כל הזמן בתוך המאבק. בפגישות, בקבוצת החללים, שעיקר העבודה בה היא להבין איך אנחנו מתמודדים עם המציאות המאוד לא מוגדרת הזו. זה נקרא בשפה המקצועית 'אובדן עמום'. יש שיבוש מוחלט, יש הודעה, וזהו. אין לך שום תהליך מוסדר שאתה יכול לעבד את האבל. הילדים של תמיר, אסף ונטע, מאוד-מאוד מחכים לו. כשבאתי לאסוף את נטע מהגן אחרי ששגיא דקל חן חזר מהשבי, היא אמרה 'סבתא, את יודעת שאבא של גלי חזר? הוא לא מת כמו אבא שלנו'. והיא גם אומרת 'אבא מת, אז צריך להחזיר את הגוף שלו'. אסף ישן אצלי לפני כמה שבועות ואמר ׳סבתא, את יודעת שאבא אמר שתי דקות ואני חוזר והוא לא חזר? אם הצבא היה מגיע אבא לא היה מת'. הוא גם שואל, 'למה לא מחזירים את אבא? מה זה שלבים?'
"גם הם זקוקים למשהו מוחשי כדי להתחיל שיקום. גם הם עברו תופת וטבח וראו את כל המראות הקשים. אנחנו רוצים ילדים שיאמינו בסביבה שלהם. שנה וחצי אנחנו מגדלים אותם במושגים של חטופים, רצח, שריפה. הם ילדים שמחים והם סומכים עלינו, אבל זה לא מספיק. גם משה, אבא של תמיר, גר בניר עוז. גם אליו חדרו הביתה והוא היה צריך לירות במחבלים בבית שלו. גם הוא מתמודד רגשית. הוא היה מאוד קשור לתמיר והוא בשבר מאוד גדול. שניהם היו חקלאים, היו נפגשים כל יום בשדה.
"אני הייתי מדברת עם תמיר כל יום בטלפון. אני עדיין מדמיינת את ההליכה שלו, את הדיבור שלו, הצחוק שלו, היה לו חוש הומור מטורף. אין רגע שאני לא מדמיינת איך הוא היה מגיב לילדה המהממת שלו ולבן שלו שקיבל את אותן הבעות, אותן מחוות ואותו הומור. אני גם יודעת מה הוא היה אומר עכשיו".
מה?
"'אמא, תילחמי קודם על מי שאפשר להציל. אותי תוציאו אחרון'. אבל היה לו ברור שאיאבק עליו. הבן שלי רצה להציל חיים במחיר חייו. אז נציל קודם את החיים, אבל אני לא יכולה לא להילחם על החללים שהפכו שקופים. כשנדע מתי החטוף האחרון פה אז אגיד לכולם שהצוואה של תמיר היא שיוציאו קודם את החיים, שצריך להציל אותם. בשביל זה הוא יצא, הוא לא חשב על עצמו, הוא חשב על על הקהילה. אבל אני רוצה לדעת מתי תמיר חוזר".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.04.25
