פארסת המינוי שלא יצא לפועל של אלי שרביט היא כמעט שמיותרת. כלומר, היא מיותרת ומביכה מהסיבות הברורות: תפקיד של ראש שב"כ אינו דבר של מה בכך. אם יש משהו שיכול להוות בעיה - בין אם זו העובדה שכמו רונן בר ונדב ארגמן, שבתקופתם שב"כ הגיע לשפל מקצועי, הוא אינו ערביסט, ובין אם זו ההתבטאות שלו נגד הנשיא האמריקני הספציפי הזה שמאוד רגיש לדקויות האלה (שיקול פחות חשוב במינוי אך בכל זאת בעל משקל) - הוא אמור להיבדק כמו שצריך.
השתתפות שרביט במחאה, גם אם מעידה על שיקול דעת לקוי, לא הייתה זו שעמדה לרעתו. למזלו ולצערנו, המחאה הייתה כה קיצונית, שהציבור עוד איכשהו יכול בכל זאת להכיל את כל מי שרק הגיע אליה אך לא עודד לסרבנות, לירידה מהארץ או חרמות. איכשהו. הבעיה העיקרית הייתה, לפחות לפי חלק מאנשי המודיעין, שהוא אינו ערביסט. גם על זה אפשר לתהות, אם אנחנו לא משליכים את טראומת ארגמן ובר על כל אחד, אבל המציאות היא שהשיקול הזה הפך חשוב אחרי 7 באוקטובר.
כך או כך, טוב היה אם האירוע הזה היה נחסך מכולנו. אבל משהתרחש, הוא פשוט חשף, שוב, את הצביעות שמאחורי ההתנגדות לפיטורי ראש השב"כ והפוליטיזציה של השיח. הרי מה הייתה הטענה של מתנגדי הפיטורים? לא שרונן בר הוא איש מקצוע לעילא ולעילא, בכל זאת מדובר במי שאחראי על המודיעין מעזה ונחל כישלון חרוץ בתפקידו. אלא שהוא האיש שאחראי על החקירה של פרשת קטאר. נניח בצד את התשובות ההגיוניות לטיעון הלא הגיוני הזה - כיצד האיש שכשל ב-7 באוקטובר ופספס טבח ענק של חמאס, יצליח בחקירה מסועפת ומורכבת? ומדוע שראש שב"כ אחר לא יוכל לחקור?
ואז, עם ההודעה על המינוי של שרביט, הדברים הסתבכו. החיווטים נשרפו. מצד אחד היו בקרב מתנגדי נתניהו את ההגונים והמעטים, כמו גדי איזנקוט, שבירכו על המינוי שהם תפסו כראוי. רבים יותר התנגדו למינוי מטענות אחרות: נתניהו הצליח למצוא את הקפלניסט היחיד שאמר שאין דבר בפרשת הצוללות. נתניהו הביא את שרביט השמאלן כדי שייתן לו הכשר. עם הידרדרות האירוע וההבנה שנתניהו הולך לחזור בו מהמינוי, הטיעונים התהפכו ושרביט הפך לאיש מקצוע מצוין שנתניהו מבטל את החלטתו לגביו רק בגלל הלחץ של הבייס. הענייניות מסתבר, חלפה מן העולם.
אבל הנה עוד בלון שאולי מתפוצץ: הבלון שלפיו ה"בייס" של נתניהו הוא שפוט ועדרי. הפארסה הזו, שמזכירה את אחותה הגדולה מ-2018 עם סיבוב הפרסה בהודעה על הוצאת מסתננים במסגרת הסכם עם האו"ם, מוכיחה שהבייס יודע להביע את דעתו, להעביר ביקורת ולכעוס - ושנתניהו קשוב לביקורת בין אם היא מוצדקת או לא. טוענים כנגדו שהוא מחפש יס-מן, אבל הוא לא בחר אחד כזה. מתברר שהיס-מן בסיפור הוא נתניהו: "עושה דברם" של רבים מציבור הבוחרים שלו, שמצפים ממנו למדיניות מסוימת וכועסים כשלדעתם הוא חוטא לה.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.04.25
