הפיקוד הבכיר של צה"ל עושה שתי שגיאות שעולות ועוד יעלו לצה"ל בפגיעה רצינית בתדמית ובאמון הציבור. השגיאה הראשונה היא הצגת התחקירים המקצועיים של צה"ל לקהילות שאסון 7 באוקטובר 23' פגע ביקיריהן בצורה הכי אכזרית והרסנית. השגיאה השנייה היא הטיפול הסלחני והלא-יעיל לחלוטין בהפרות המשמעת המבצעית והמשמעת הצבאית ובסולם ערכי צה"ל במהלך המלחמה הזאת, בעיקר ביו"ש ובלחימה ברצועת עזה.
תושבי הקיבוצים והערים במה שמכונה "עוטף עזה" יותר מכל רוצים היום להבין מה הביא ומה גרם לשרשרת המחדלים, שבהצטברם גרמו לאסון החמור ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה. המשפחות והאנשים, שיקיריהם נחטפו ונרצחו ובתיהם נהרסו והם סובלים מטראומה, רוצים לדעת מי אשם וכן, הם היו רוצים שהאחראים העיקריים ישלמו את המחיר.
צה"ל מבחינתו, ביצע תחקיר שמטרתו המוצהרת הייתה להפיק לקחים מקצועיים במובן הכי רחב של המילה, אבל עדיין אלה לקחים מקצועיים-צבאיים שמתמקדים באופן הפעולה של גורמי צה"ל השונים, החל מהפיקוד הבכיר וכלה בלוחמים בשטח. התחקירים ירדו לעיתים עד למיקרו-טקטיקה והחוקרים עשו שימוש במונחים מקצועיים-צבאיים. גם הלקחים שהופקו היו לקחים מקצועיים וערכיים שהתייחסו אך ורק לאופן שבו פעל צה"ל.
כשל רב-מערכתי
ההחלטה להציג את התחקירים האלה בפני הקהילות שנפגעו הייתה שגיאה חמורה, מפני שבעצם העובדה שרק צה"ל הציג את תחקיריו שהתמקדו כמעט אך ורק באופן שבו צה"ל פעל, גורמת לעיוות התמונה האמיתית והיא שהכשל היה, אם להשתמש במונח רפואי, "רב מערכתי" שאחראים לו גורמים רבים במערכות המדיניות והביטחוניות של מדינת ישראל.
לחוקרים מטעם צה"ל, שהם בוודאי אנשי צבא מקצועיים ומנוסים, לא הייתה אפשרות חוקית או טכנית לחקור את פעולת המשטרה, השב"כ והדרג המדיני באירועים שאותם חקרו. היו מקומות בודדים בתחקירים האלה שבהם נרמז חלקם של השב"כ או של המשטרה
לחוקרים מטעם צה"ל, שהם בוודאי אנשי צבא מקצועיים ומנוסים, לא הייתה אפשרות חוקית או טכנית לחקור את פעולת המשטרה, השב"כ והדרג המדיני באירועים שאותם חקרו. היו מקומות בודדים בתחקירים האלה שבהם נרמז חלקם של השב"כ או של המשטרה ופעמים בודדות גם הדרג המדיני, אבל אלו היו רק רמזים לעובדות שלא נחקרו. רק ועדת חקירה ממלכתית אם הייתה מתקיימת ומתנהלת כראוי עשויה הייתה לתת תמונה מאוזנת לגבי חלקו של כל גורם ממשלתי, מודיעני וביטחוני באסון 7 באוקטובר ולשים את הדברים בפרופורציות הנכונות לגבי כל גוף, גורם ואפילו איש שאחראי.
משפחות הקורבנות הנובה מדברים מחוץ לחקירה
(צילום: מיקי שמידט)
ועדת חקירה ממלכתית, כפי שלמדנו אחרי ועדת החקירה שחקרה את מחדלי מלחמת יום כיפור, אינה חפה משגיאות, אבל היא יכולה לפחות לשים דברים בפרופורציה. אנחנו רוצים לדעת מי אחראי, וכן מי אשם, בשרשרת המחדלים שהובילה לטבח, לחטיפות ולאונס בשטחה של מדינת ישראל הריבונית. הצבא היה הראשון שבכיריו, מהרמטכ"ל ועד מטה, מיהרו לקחת אחריות ולהודות בכישלון, ועובדה זו תירשם בוודאי לזכותם. גם השב"כ עשה כן, ובכירי המשטרה, אם כי בשפה רפה, הודו באחריות. אבל הצבא הוביל, ואחר כך כשהרמטכ"ל הרצי הלוי החליט להיות יותר צדיק מהאפיפיור ולהציג את התחקירים לתושבי העוטף, הוא גרם לכך שבראיית הנפגעים ובראייה היסטורית הצבא נתפס כאשם העיקרי ולא בצדק.
אנשי עוטף עזה לא קיבלו את התמונה המלאה, חלקם אפילו לא הבינו את המונחים והלקחים הצבאיים המקצועיים, והכי גרוע הוא שהדרג המדיני, שלא לקח אחריות וחומק בפחדנות מעוררת בחילה מוועדת חקירה ממלכתית, יוצא נשכר מכך. נתניהו ואנשיו, שמההתחלה התאמצו לגלגל את האחריות על צה"ל, השב"כ והמשטרה, הרוויחו מעודף ההגינות של הרצי ובכירי המטכ"ל שהתנדבו להופיע ולהודות באשמה בפני קהילות עוטף עזה ויצרו בכך מצג שווא כאילו הם האשמים היחידים.
בכירי השב"כ והמשטרה לעומת זאת נהגו בתבונה, כאשר פירסמו את עיקרי תחקיריהם בתקשורת במונחים כלליים מובנים לכל אחד, מבלי להיכנס לפרטים וללקחים מקצועיים ולעימותים חזיתיים של החוקרים עם תושבי העוטף הכואבים, הזועמים וחלקם גם תאבי הנקם.
סלחנות ותחקור לקוי
שגיאה נוספת שהפיקוד הבכיר של צה"ל עושה גם כעת בהובלתו של הרמטכ"ל אייל זמיר היא הטיפול הרך והסלחני בהפרות משמעת צבאית על ידי לוחמים ומפקדים בדרג השדה בעת הלחימה ברצועת עזה ובימים אלה ביהודה ושומרון. זה מתחיל בתג "משיח" שהצמידו לוחמים לשרוולם, אבל זו עבירה על חוקי המשמעת והנוהג הצבאיים שאפשר אולי היה להתייחס אליה בסלחנות בתקופה של מלחמה. מה שאי-אפשר היה להתייחס אליו בסלחנות ואסור היה זה הפרה של הוראות הפתיחה באש לעבר פלסטינים, לעומת המקרים הרבים מדי שבהם צה"ל, שהוא הריבון בשטחי יהודה ושומרון, איפשר לפורעים יהודים מקרב המתיישבים לקחת את החוק לידיהם ולפגוע בפלסטינים. אלימות הפורעים היהודים, חלקם במדים בהיותם אנשי מילואים של החטיבות הטריטוריאליות של צה"ל, לא רק שפוגעת בלגיטימציה הבינ"ל והחוקית של ישראל להגן על עצמה, אלא יוצרת ביו"ש וכעת אולי גם בעזה איים של חוסר משילות בדומה לחוסר המשילות שקיים במגזר הערבי, שבו משתוללים הרוצחים הפליליים כמעט באין מפריע.
הסלחנות שמפגין צה"ל, שלא תיחקר כראוי את המקרה שבו נהרגו יותר מעשרה עובדי סיוע והסהר האדום הפלסטיני ברפיח ומקרים דומים, למשל בכפר דומא לאחרונה, יוצרת לאט-לאט לא רק איים של חוסר משילות, אלא גם מיליציות שהאלימות היא האמצעי שלהן להשיג לא רק לממש תאוות נקם, אלא גם - ואולי בעיקר - להשיג מטרות פוליטיות. אם הרמטכ"ל זמיר לא ילחץ בחוזקה על הבלמים, הוא עלול להצטער על כך.
רון בן ישיצילום: יאיר שגיאאפשר אולי להבין את הסלחנות שגילה הרמטכ"ל הלוי בתחילת המלחמה לתופעות האלה, כשהדם היה עדיין רותח וזיכרון טבח 7 באוקטובר היה עדיין טרי, אבל עכשיו צה"ל צריך להיות הרבה יותר נוקשה ואסרטיבי באכיפת המשמעת המבצעית וערכי צה"ל. אם זה לא יקרה זה עלול לגרום לנזק החמור ביותר שצריך להפחיד את צה"ל ועם ישראל – השתוללות חסרת רסן בניגוד למשמעת המבצעית וערכי צה"ל תפגע במוטיבציה של חלק ניכר מהמפקדים והלוחמים שיפקפקו בצדקת הדרך. פקפוק בצדקת הדרך זה נזק ארוך טווח שאת ניצניו אנחנו כבר רואים ב"השתמטות האפורה" של מספר גדל והולך של חיילי מילואים.
