חודשיים וחצי לקח למשטרת ישראל להבין את הברור מאליו: אנסטסיה אורלוב (38), אישה בשיא חייה, אמא לילד קטן שהוא כל עולמה, עובדת במערכת הבריאות, בעלת שני תארים, בת יחידה לאמא שאהבה אותה עד בלי די, חובבת מושבעת של בעלי חיים אשר מגדלת בביתה שלושה כלבים שתלויים בה, לא נטלה את חייה בידיה, אלא הם ניטלו ממנה באכזריות אין קץ.
"פייטרית אמיתית, שמחה, צוחקת ואוהבת חיים", העידו חבריה לעבודה בבית החולים הדסה, על מי שבינואר האחרון נמצאה בדירתה ללא רוח חיים כשעל גופתה, כך דווח, סימני אלימות קשים.
איך לכל הרוחות אפשר להבחין בסימני אלימות קשים על גוף של אישה עם הפרופיל האישי והמקצועי של אורלוב, ולהחליט שהיא התאבדה? איך לא נדלקו כל הנורות האדומות שמהבהבות "רצח"? כמה גדול היה הפער בקריאת המציאות מצד משטרת ישראל שהגיעה לקביעה השרירותית והפושעת הזו? ומה יש לעשות כדי לשנות את הנחות היסוד שאיתן יוצאים לדרך לובשי המדים שמגיעים לזירה מדממת שבמרכזה גופת אישה?
כשבוחנים זירה שבה מדממת אישה למוות, יש לבדוק לא רק את סימני האלימות הקשים הטבועים בבשר, אלא גם את האופי והחוליים של היחסים הבינאישיים שהובילו אליהם
לא רק המקרה הטרגי הזה מוכיח עד כמה נחוצה למשטרת ישראל העמקת ההיכרות עם המאפיינים הייחודיים והמובהקים של אלימות בזוגיות, שבמקרי קיצון מובילה לרצח נשים. כאשר לומדים את התחום לעומקו, כבר אי-אפשר להתבלבל ולהחליף בין התאבדות לבין רצח. ולא פחות חשוב: אז גם יודעים למשוך בחוטים הנכונים ולהניע את גלגלי הצדק בכיוון הרצוי, הכיוון שקובע כי ייתכן שמי שהיה בן הזוג של אישה כל כך מוצלחת, הרגיש לצידה שהוא "לא מספיק". אולי שמחת החיים שלה הקטינה אותו? אולי עצמאותה מנעה ממנו את השליטה שביקש בה? אולי מפאת כל אלה הוא הצר את צעדיה והיא ביקשה בתגובה לעזוב אותו, מה שכנראה גרם לו לקחת את חייה?
ענת לב-אדלרצילום: גל חרמוני | איפור: סבטלנה קריחליהרי כל אלה הם מאפיינים שנלמדים תחת הכותרת "הערכת מסוכנות", כאשר נכנסים לעובי הקורה של אלימות כלפי נשים. ולכן, כשבוחנים זירה שבה מדממת אישה למוות, יש לבדוק לא רק את סימני האלימות הקשים הטבועים בבשר, אלא גם את האופי והחוליים של היחסים הבינאישיים שהובילו אליהם. וגם כאן, כמו בכל חקירת מודיעין מוצלחת, מי ששולט באופן שבו פועל מוחו של גבר תאב שליטה ואובססיבי, יודע קודם כול לייחס לו את הכוונות המתאימות. ואז אולי אפשר יהיה גם למנוע את הרצח הבא.
במקרה הטרגי של אורלוב זה מאוחר מדי. עבור החברה הישראלית – מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
