בסוף דצמבר 1991, בתפקידי כשופט בית המשפט העליון, הוזמנתי על ידי המפכ"ל דאז רב-ניצב דוד קראוס להרצות ביום עיון לסגל פיקוד המשטרה. זה היה בתקופת האינתיפאדה הראשונה. בהרצאה עמדתי בהרחבה על זכויות האדם בישראל. הצבעתי על החקיקה של הכנסת כמקור לזכויות האדם, הדגשתי את תפקידו של בית המשפט בהכרה ובהגנה על זכויות האדם. אותה עת טרם חוקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, רוב רובן של זכויות האדם היו פרי פסיקתו של בית המשפט העליון.
בפנותי לתפקידה של המשטרה בהגנה על זכויות האדם אמרתי:
"בהגנתה על האיזון העדין הקובע את זכויות האדם, צריכה המשטרה לפעול בדומה לשופט. היא חייבת לפעול מתוך עצמאות ואי-תלות. כמו שופט, אין על המשטרה מרות, זולת מרותו של החוק. המשטרה היא אמנם חלק מהרשות המבצעת, אך אין היא המשטרה של הממשלה. היא המשטרה של המדינה. האמצעים העומדים לרשות המשטרה מוגבלים הם. מספר השוטרים הוא קטן. התקציב חסר. נדרשת קביעתו של סדר עדיפות בהפעלת הכוח המשטרתי. מדינה המכבדת את זכויות האדם והרגישה להפרתן, מעמידה בראש סולם העדיפויות שלה — בצד ההגנה על עצם קיומה — את השמירה על זכויות האדם... על כן, יש להעמיד את ההגנה על זכויות האדם בדרגה גבוהה בסקלה של העדיפויות הלאומיות שלנו. מבחנן של זכויות האדם אינו בעוצמתה של הרטוריקה של שופטים או פוליטיקאים או שוטרים. מבחנן של זכויות האדם הוא בעוצמת פעולתה, הלכה למעשה, של המשטרה באכיפתן. בעיקר יש לתת עדיפות לאותן שכבות באוכלוסיה שהן פגיעות במיוחד, כגון קטינים, זקנים, נשים ומיעוטים.
חובה על המשטרה להיאבק בדרך הקבועה בחוק, ובכלל זה לנהל חקירה יסודית, ללא מורא או משוא פנים, במקרים של חשד ממשי לשחיתות שלטונית. מאבק כזה נדרש גם כדי להגן על זכותו של כל אדם לקבל שירות ראוי מן השלטון
"לעניין המיעוטים החיים בקרבנו, יש לומר דברים ברורים. אמת, מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי... זכויות האדם עליהן עמדתי הן זכויותיו של כל אדם ואדם, בין אם הוא משתייך לרוב ובין אם הוא משתייך למיעוט".
כאמור, היו אלו ימי האינתיפאדה הראשונה, ומשטרת ישראל הייתה עסוקה מאד בהגנה על ביטחון האזרחים נוכח האלימות. למרות זאת הדגשתי בפני סגל פיקוד של המשטרה כי גם בתקופות כאלו, פעולת המשטרה כפופה אך ורק לחוק:
"המדינה נמצאת, מאז היווסדה, במצב חירום. מצב זה הוחמר מאז האינתיפאדה. מצב חירום מחייב אמצעי חירום. אך אלה צריכים להיות במסגרת החוק, ואם החוק חסר — אין לפעול ללא חוק, אלא יש לפנות לגורמים המחוקקים, שימלאו את תפקידם וישנו את החוק. ביטחון אינו יוצר חוק, וצורכי ביטחון אינם עילה לחריגה מהחוק. שלטון החוק הוא מרכיב בביטחון הלאומי. גם במצבי חירום יש לקיים זכויות אדם.
מבחן במצב חירום
"מבחנה האמיתי של הדמוקרטיה, ומבחנן האמיתי של זכויות האדם, הם דווקא במצבי חירום, בהם הרוחות מתלהטות והרגש מבקש לשלוט על השכל... כל שוטר הוא אדם, וזכויות האדם הן גם זכויותיו שלו. זכויות אלה, הן הנותנות טעם לחברה המאורגנת, וחיות ליחידה הפוליטית הקרויה מדינה. טול את זכויות האדם ונטלת מהמדינה הדמוקרטית את נשמתה. אין מנוס, איפוא, מהתמודדות יום יומית, שעה שעה, עם הצורך להגן על זכויות האדם. עמידה על המקום היא נסיגה, ונסיגה קטנה סופה נסיגה רבתי. זכויות האדם אינן מתגשמות מעצמן. נדרשת הגנה יומיומית עליהן. הגנה זו בידי המשטרה היא. אם תשכיל להגשים את תפקידה, יהא טעם לחיינו. אם תיכשל בכך, ניכשל כולנו".
נזכרתי השבוע בדברים אלו, שאמרתי לסגל הפיקוד במשטרה לפני 34 שנים. דברים אלה נכונים לא פחות גם כיום. בין השאר המשטרה חייבת להגן על זכות ההפגנה שהיא זכות בסיסית בכל דמוקרטיה: לא רק לאפשר הפגנה, אלא גם לתת הגנה ראויה למפגינים. כמו כן, חובה על המשטרה להיאבק בדרך הקבועה בחוק, ובכלל זה לנהל חקירה יסודית, ללא מורא או משוא פנים, במקרים של חשד ממשי לשחיתות שלטונית. מאבק כזה נדרש גם כדי להגן על זכותו של כל אדם לקבל שירות ראוי מן השלטון.
אהרן ברקצילום: יואב דודקביץ, מוטי קמחיעלה בי החשד שמא דברים אלו נשכחו מהמפכ"ל והסגל הבכיר. מבקש אני לחזור ולהדגיש כי בישראל הדמוקרטית, המשטרה היא משטרת ישראל ולא משטרת הממשלה. כאשר הממשלה מצפה מהמשטרה, או מצווה עליה לפעול על פי החלטה שבית המשפט קבע כי אינה חוקית, על המשטרה להימנע מביצוע החלטה זו. עליה לפעול כמשטרת ישראל, ועל כן לפעול כפי שבית המשפט העליון של ישראל הורה לה.
בימים אלו, דן בית המשפט העליון בחוקיות פיטוריו של ראש השב"כ רונן בר, ברור מאליו כי על המפכ"ל לממש את פסק דינו של בית המשפט. שתיקתו של המפכ"ל כשנשאל אם יעשה כן, צרמה לאוזניי. ראוי הוא שיסביר את שתיקתו. האמירה "אפעל לפי החוק" אינה מספיקה שכן גם הממשלה אומרת כי החלטתה היא "לפי החוק". יתכבד המפכ"ל ויאמר, "אפעל על פי החוק כפי שפורש על ידי בית המשפט".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.04.25
