החיבוק הראשון של לישי מירן לביא ושגיא דקל-חן נראה היה כמו חיבוק של שני חברים קרובים שלא התראו הרבה זמן, על אף שזאת הייתה פגישתם הראשונה.
לישי ואביטל דקל-חן, אשתו של שגיא, היו עד לא מזמן חלק מקבוצת הנשים שבעליהן בשבי. לפני כמעט חודשיים, אביטל ושגיא זכו להתחבק שוב, 498 ימים לאחר שהוא נחטף מקיבוץ ניר עוז. בן זוגה של לישי, עמרי מירן, עדיין בשבי חמאס, כבר 552 יום.
הן נפגשו במרפסת של משפחת דקל-חן בכרמי גת. שגיא אמר שלום, חיבק, ואחרי זמן קצר חזר לשחק עם התינוקת שזכה להכיר רק לאחרונה, שחר מזל, זמן איכות משותף עד שחזרו בר (8) וגלי (3) מבית הספר והגן.
עמרי ולישי לא הספיקו לחגוג יחד הרבה חגי פסח. בפעם האחרונה שזה קרה, פסח של 2023, החג חל ימים ספורים אחרי שנולדה בתם עלמא. "השתחררתי מבית החולים ממש יום לפני", סיפרה לישי, "זה היה פסח אחר, פתאום היינו משפחה ממש, עם שתי ילדות. היינו אצל ההורים שלי בשדרות ורוני, הבת הבכורה שלנו, הייתה מאושרת".
מתוך חמש שנות הזוגיות שלהם, עמרי נמצא כבר שנה וחצי בשבי. בנותיו מרגישות יום-יום את החוסר באבא. "מי שלקח את רוני כל יום לגן ומי שהוציא אותה מהגן זה לא אני", סיפרה לישי, "תמיד אמרתי את זה, לא הסתרתי: אני לא אמא במשרה מלאה. יש אבא במשרה מלאה שחיכה הרבה מאוד שנים להיות אבא. עמרי הפך להיות אבא בגיל 44 – וזה תפקיד חייו".
פעימות השחרור האחרונות אירעו לרוב בימי שבת. אלה בדיוק הימים שבהם לישי מבלה עם בנותיה, רוני (3.5) ועלמא (שנתיים). "אני לא נמצאת איתן הרבה במהלך השבוע, ושישי-שבת אלה הימים שלי עם הבנות", היא הסבירה, "אז הבנות הרגישו כשהתחילו השחרורים".
לישי מצאה את עצמה קרועה בין המאבק על עמרי למאבק על חיי המשפחה של בנותיה. "לילה לפני שהשחרורים החלו, התקשרתי למנהלת הגיל הרך של כרמים (שם היא חיה כיום) כדי לוודא שכל הגננות והסייעות בלי טלפונים. לא רציתי שבטעות מישהי תגיד ליד רוני משהו. עד היום אני לא יודעת אם רוני ידעה באמת שיש עסקה, אבל היא הרגישה שמשהו קורה. פתאום סבא דני, אבא של עמרי, לא בא לבקר חודש וחצי כי הוא היה בכיכר. ופתאום גם אני לא איתן בשבת".
לישי זוכרת במיוחד את הציפייה לשחרור של שגיא. "ויתרתי על לראות חלק מהשחרורים, אבל בגלל הקשר עם אביטל חיכיתי כל כך לראות את החיבוק שלה ושל שגיא", היא אמרה, "הייתי מאושרת כשזה קרה, אבל לא אגיד שאחר כך זה לא עושה צביטה".
הצביטה הזאת מוכרת גם לאביטל. "אחרי העסקה הראשונה היה משבר מאוד גדול", היא סיפרה, "את אומרת לעצמך, איך הוא לא שם? אני זוכרת שבר שאלה אותי, 'למה רק האימהות? מה עם האבאים?'. אמרתי לה שאם הייתי נחטפת גם והיו צריכים להחזיר אותי או את אבא, אז כנראה שהיו בוחרים את האמא. היא ענתה: 'אמא, את יודעת שאני אוהבת את אבא יותר ממך'. אמרתי לה שזה לא פייר, ואז היא התחילה למנות את הדברים ששגיא עושה איתה והבנתי שלהן זה לא משנה אמא או אבא. אלה שתי דמויות שהן העוגן שלהן, הביטחון".
לישי אמרה בעצב: "לקחו לרוני ועלמא את אבא ועכשיו לא מחזירים להן אותו. אלה בנות שגזלו מהן את הילדות. אני מחכה לרגע שבו אוכל להוריד את הכובד הזה מהכתפיים של רוני. הן בנות ערובה עם אמא בסיטואציה בלתי אפשרית. אני יודעת שאם הייתי שואלת את עמרי הוא היה אומר לי לשחרר ורק להיות איתן, אבל אני לא יכולה לשאול אותו".
אביטל הוסיפה: "אם ילד יגדל ליום שבו הוא יגיד לעצמו, 'אבא שלי נחטף במדינה שלי והיא לא החזירה אותו', ויתהה 'האם ראוי שאהיה אזרח במדינה כזו', זה לא רק מסר גרוע לבנות שלי או לבנות של לישי - זה מסר לכל הילדים במדינה הזאת".
"לא רציתי לתת לילדות שלי תחושה שהעולם נחרב"
משפחות חטופים רבות לא מציינות את החגים, ותחושת המשפחתיות מרגישה לחלקן חסרת טעם כשאהוביהן מתענים מתחת לאדמה. אביטל בחרה אחרת: "לא רציתי לתת לילדות שלי תחושה שהעולם נחרב. רציתי שירגישו שהעולם לא נחרב, ששגיא חוזר ואנחנו רק לא יודעים מתי, אז בכל חג אירחתי את המשפחה שלי וחגגנו בדיוק אותו דבר, עם שמלות לבנות, רק ביקשתי מאמא שלי לא להכין את המאכלים המיוחדים של פסח. היה לי קשה שנאכל בשפע כששגיא לא אוכל כלום. המטרה הייתה להראות שאנחנו לא נשברות, אבל אני מודה שהייתי בדמות. חג אחרי זה, בשבועות, שזה לגמרי החג שלנו ואפילו הייתי אחראית כמה פעמים עליו בקיבוץ, כבר ממש נשברתי. עמדתי במרפסת ובכיתי, ובר ניגשה אליי ושאלה 'אמא, נכון שאת עצובה?'. אמרתי לה שכן, שאני מאוד מתגעגעת לאבא. היא ראתה כמה שניסיתי להסתיר ולהחזיק את זה".
הילדות של עמרי מירן במסר לטראמפ
(צילום: באדיבות לישי לביא מירן)
"זה ההבדל כשיש ילדים קטנים", המשיכה אותה לישי, "זה לא יהיה אותו הדבר, אבל אין דבר כזה לא לציין את החגים. עמרי היה הורג אותי אם לא הייתי עושה את הדברים האלה, אם לא הייתי חוגגת עכשיו יום הולדת לעלמא. וזה קורע את הלב לראות אותה ואת רוני מבקשות משאלה שאבא יחזור מעזה, ואז מתחילות לשיר בשמחה 'שתזכי לשנה הבאה'. זה דיסוננס ואת חייבת להחזיק את זה כי יום אחד אבא יחזור, ואת רוצה שהוא יפגוש ילדות בריאות, חזקות ומאושרות".
שגיא, שהצטרף בינתיים, הנהן. הוא בדיוק אבא שחזר ופגש ילדות חזקות. "כשהוא הגיע שאלתי אותו, 'שגיא, אתה בסדר, יחסית כמובן לזה שאנחנו רק בהתחלה', והוא אמר לי: 'תסתכלי עליכן. יצרתן כל כך הרבה דברים, טסתן לחו"ל. אם הייתן שבורות הייתי שבור איתכן, אבל אתן בסדר'. זה בדיוק זה. לישי מחזיקה עכשיו משפחה בשביל שכשעמרי יחזור הוא יחזור למשפחה טובה ולאישה חזקה", אמרה אביטל.
ודווקא עכשיו, יותר קשה לה לחגוג. "הייתי בטוחה שמאחר שסוף-סוף שגיא בבית, כשיגיע חג משפחתי נהיה כולנו ביחד - אבל אין לי חשק", היא אמרה, "אני לא מסוגלת. קשה לי בגלל המשפחות האחרות. כששגיא לא היה רציתי להראות לכל העולם, ובמיוחד לחמאס, שאני עושה את החג. עכשיו אני רוצה משהו קטן יותר. אנחנו נהיה עם אחותי. אולי כשנסיים את הסיפור הזה נגשים את החלום שלי – לעשות חתונה חוזרת, אחרי 20 שנה, עם כולם באמת".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.04.25
