לא אביע בעיצומה של חקירה דעה על עצם החשדות במה שמכונה קטאר-גייט. רק אומר שעל-פי טיבם פשיטא ראוי להם מאוד להיחקר. אולם מניסיוני אטעים כי יש בעייתיות טבועה בהעסקתם בלשכות שרים, ובוודאי של ראש הממשלה, של יועצים שאינם עובדי מדינה והעוסקים בפעילויות עסקיות ואחרות העלולות לעמוד בניגוד עניינים. הייתי עוזרם של שרי החוץ משה דיין ויצחק שמיר ומזכיר ממשלותיהם של שמיר ויצחק רבין. כל עובדי הלשכות היו עובדי מדינה, שחלים עליהם החוקים המחייבים עובדי מדינה. לא היו יועצים חיצוניים.
כיועץ משפטי לממשלה התנגדתי נחרצות למינוי שליחים חיצוניים למשימות מדיניות. היו ניסיונות כאלה אצל שלושת ראשי הממשלה שבימי כהונתם שירתי ומנעתי זאת. הדברים נאמרים בלא דופי אישי בשום אדם, אלא בשל הפוטנציאל החמור לניגוד עניינים מהותי בהיעדר המחויבות לכללי שירות המדינה, שעימה בא "צופן גנטי" של שירות ציבורי. אכן, יש משרות אמון בלשכות, אך בעת כהונתו של "איש האמון" הוא חייב לטעמי להיות עובד מדינה כדת וכדין, אחרת נפתח הפתח למצבים כמו אלה שאנו חווים עתה, המנוגדים מאוד לערכי השירות הציבורי. אל יהי הדבר קל בעינינו: מדובר במסמכים סודיים, בהשתתפות בדיונים מסווגים, בחשש לניגוד עניינים בעיסוקים מהצד ועוד. שירות המדינה איננו דיפ-סטייט, כבוד הוא להיות חלק ממנו, ואין מדובר ב"פקידים", כינוי של זלזול ששמענו מפי ראש הממשלה. רוב עובדי המדינה בחרו בשירות הציבורי כשליחות חיים.
סגנון מכוער וירוד
הקלטות חלקיות שהושמעו מתוך שיח בין ראש החטיבה היהודית בשב"כ לקצין משטרה בכיר באיו"ש בעייתיות הן מבחינה מהותית והן בסגנונן המכוער והירוד. הדברים שנאמרו על-ידי איש השב"כ עתה בשיח הטלפוני, שהדעת נותנת כי איש המשטרה הוא שהקליטם, לא היו צריכים כמובן להיאמר, והם פסולים ומחייבים לא רק בירור אלא – לטעמי – כפוף לבירור גם הפקת לקחים ואולי גם הסקת מסקנות, "והיה מחנך טהור".
הדבר נכון גם לגבי הלשון המחייבת זהירות ותרבות גם בשיחות פרטיות ("מוות וחיים ביד לשון"), אך גם באשר לגישה מהותית כלפי קבוצת אוכלוסייה אף אם מעשיה ראויים לביקורת, למעקב ולאכיפה לפי הצורך. אלא שההקלטות חשפו גם מערכת פגומה של יחסים בין השב"כ למשטרה באיו"ש, מה שאסור בשום פנים שיהא. התוצאה גרועה, כי גם אחרי טרור יהודי (ולא רק פלסטיני) הכרח לעקוב. לכן מחד גיסא, חכמים – גם חכמי מודיעין – היזהרו בדבריכם. אך מאידך גיסא, המשטרה אסור שתשדר חוסר מעש. נחוץ בדק בית בשתי היחידות.
קצת היסטוריה
מלאו זה עתה 100 שנה לאוניברסיטה העברית בירושלים. אימי, בת 11, הייתה בין בנות תנועת הצופים מתל אביב שנשאו את הדגל הלאומי בטקס הפתיחה המרגש על הר הצופים ב-1925 ובו גדולי עולם. הנסיעה ברכבת מיפו, הצעידה מתחנת הרכבת הישנה להר הצופים בחום נורא, נחרתו בתודעתה של אמא כיום מכונן. לימים למדו באוניברסיטה שני בניה, נכדותיה ואישיהן ואנוכי לימדתי בה – “והדרך עודנה נפקחת לאורך”, כשירו של אלתרמן.
חג יובל
בינתיים, עפרה שבבנימין חגגה יובל. בשנות ה-70 האמצעיות, כמשפטן צעיר בלשכה המשפטית של מערכת הביטחון, הייתי מעורב לבקשת לשכת שר הביטחון שמעון פרס ועוזריו חיים ישראלי, אלחנן ישי ומשה נצר בחוות דעת בעניין הקמת מחנה עובדים לאנשי גוש אמונים דאז לעבודות תשתית בבסיס הצבאי בהר חצור.
אליקים רובינשטיין צילום: נדב אבסלימים היה זה גרעין היישוב עפרה בתוך בסיס צבאי ירדני. משקם היישוב שמרתי בו עם חברים מגוש דן בסופי שבוע – בטרם הוסדרה הגנה היקפית. היה שם הרבה אידיאליזם, בתנאי חיים של מבנים נטושים בבסיס הירדני. גם בעיני המתנגדים להתיישבות ביהודה ושומרון. אין ליטול מן המתיישבים הללו את זאת. מזל טוב לעפרה ביובלה.
חג שמח
השנה יחולו ערב פסח בשבת וליל הסדר במוצאי שבת. העוסקים בהלכה מלמדים אותנו את הדינים המיוחדים לנסיבות כאלה, ובעיקר עיתוי ביעור החמץ. כסטודנט שמעתי דרשה של הרב עובדיה יוסף המנוח בהזדמנות דומה, ובלשונו העממית הזהיר, לשם סיום ביעור החמץ בשבת, "והחזנים בשבת בבוקר לא יאריכו, אלא אחת ושתיים, ובשתיים יעופף הביתה" (לאכול ולהיפטר מן החמץ, פרפרזה על פסוק בישעיהו). יהי רצון שנבער מקרבנו את החמץ, ושהפסח בארצנו הנפלאה יהא שמח ככל שניתן, כשר, ובעיקר – שנזכה בסייעתא דשמיא לבשורות פדיון החטופים, המשימה שאין למעלה ממנה. ולהבדיל – גאווה בשני עוזריי לשעבר המעולים, השופטים נעם סולברג וערן שילה, המתמנים השבוע לכהונות משנה לנשיא בית המשפט העליון ושופט בית המשפט המחוזי בירושלים. מזל טוב. כה לחי.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.04.25
