במקום ראיון חג עם ראש הממשלה כפי שהיה נהוג במשך שנים רבות, קיבלנו מסיבת עיתונאים עם מובילי מכתב הטייסים, בעקבות הודעת מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל שהחותמים שבשירות מילואים פעיל יודחו מהחיל. עוד קצת שמן למדורת השבט. עוד קצת זרדים לתבערת השנאה. זהו מצב האומה בקליפת אגוז.
לאורך השנים היה נהוג גם לכתוב לחגים טורים ממלכתיים. לחפש את החיובי כדי להנעים לקוראי העיתון את החג. באמת שניסיתי. אבל שלשום, אחרי שמלשכת ראש הממשלה נמסרה תגובה על מכתבם של 950 הטייסים, חלקם הגדול כבר בדימוס וסיימו שירות מילואים פעיל, ש"מדובר בקבוצת שוליים קיצונית שמנסה שוב לשבור את החברה הישראלית מבפנים" – נשברתי.
"קבוצת שוליים קיצונית". זה מה שחושב נתניהו על קבוצה גדולה של טייסים, שרובם נתנו שנים רבות לצבא וסיכנו את חייהם יותר מפעם אחת, ביניהם גם רמטכ"ל לשעבר, תתי-אלופים ומפקדים בכירים – אלה האנשים שלדעת נתניהו מנסים לשבור את החברה הישראלית. קבלו דוגמה אחת, את תא"ל (במיל') חיים גופן, בן קיבוץ אפיקים, טייס קרב שהיה מפקד בסיס רמון ובסיס תל נוף. איש מאופק ומאוזן, חכם, שקול ולא מתלהם.
שלשום שיגר גופן מכתב אישי למפקד חיל האוויר, תומר בר.
"שלום לך", כתב. "אני מהאנשים שהתווכחו על כל מילה במודעה שפורסמה היום בתקשורת ושעל משמעויותיה קיימת דיונים שיצאו לתקשורת. זו מודעה שמבטאת באופן הישיר והברור את הצורך והרצון להחזרת החטופים גם במחיר הפסקת הלחימה.
"התוכן ערכי וראוי גם אם נלווה לו משפט שאפשר לחלוק על חיוניותו למודעה ולמסר. הוא ממש לא העיקר. התעקשנו על העיקר – החזרת החטופים. ומה כי תלין נגד איש מילואים שבזמן שאינו בשירות מצטרף לקריאה?
"תומר, אנחנו מסתכלים על יכולותיך כמנהיג החיל החשוב ביותר בצבא ובמדינת ישראל. גם במאבק להדרת ויכוח חברתי ולאומי מהמשרתים, ראוי לשמור על זכויות אנשי המילואים תחת הקוד האתי של הצבא.
איומי ההדחה שיוצאים מלשכת מח"א נגד מילואימניקים שחותמים על עצומה מוסרית וערכית למען שחרור החטופים – הם פעולה אנטי-דמוקרטית. בעקבות הפרשה, שתפסה תאוצה, הולך ומצטבר כעס גדול בקרב הטייסים על תומר בר. הוא לא מבין את המושג "צבא העם", אמר לי אחד מהם
"להערכתי, כל החותמים עומדים בצו המוסרי לשמירת הקוד האתי של הצבא וחיל האוויר. חג פסח שמח וחג אביב שמח. חיים גופן".
אז אין פה חג שמח. איומי ההדחה שיוצאים מלשכת מח"א נגד מילואימניקים שחותמים על עצומה מוסרית וערכית למען שחרור החטופים – הם פעולה אנטי-דמוקרטית. בעקבות הפרשה, שתפסה תאוצה, הולך ומצטבר כעס גדול בקרב הטייסים על תומר בר. הוא לא מבין את המושג "צבא העם", אמר לי אחד מהם.
תחת עולם הערכים של צבא העם, לא תיתכן הגבלה על אזרח שממשיך לשרת במילואים, תחת חוק או בהתנדבות, מלקחת חלק בפעילות פוליטית. זו גם הסיבה שהצבא מאפשר לחברי כנסת לשרת במילואים, כשדעתם הפוליטית ידועה וברורה. הודעת ההדחה שיצאה מלשכת מח"א או הרמטכ"ל כלפי איש מילואים שאינו בשירות פעיל, היא פקודה בלתי חוקית בעליל, בעיקר כשמודעת הטייסים לא הזכירה ולו ברמז הפסקת התנדבות. וזה בעוד שיש פה מגזר ענק, סרבן ביסודו, שמקבל גיבוי עמוק משר הביטחון וראש ממשלה לסרבנותו. כדאי שלא נתבלבל בזיהוי הסרבנים האמיתיים. טייסים הם לא.
זהו חג פסח עצוב
קשה לחגוג את חג החירות כאשר 59 חטופים, מתוכם 24 בחיים, נמצאים באותו זמן באפלה, כפותים, רעבים, פצועים, מתקשים לנשום ובבדידות גדולה, וניכר שלחלק משרי הממשלה זה ממש לא מפריע. יש ציבור גדול שלא מאמין שנתניהו רוצה לעשות את זה כי הוא חושב שמכל מיני שיקולים שחרור חטופים לא טוב לו אישית ופוליטית. אלפי משפחות מילואימניקים לא יחגגו יחד, חלקם כבר שנה שנייה. ובואו נגיד את האמת: כבר מזמן זו לא מלחמה אלא פשוט בט"ש. והממשלה עושה שימוש לרעה במה שנקרא "צו 8" כדי להשביע את רצון דרעי וגולדקנופף.
ואיך אפשר לשמוח כמנהג החג על הפיכתנו לעם, כשחצי אחד שונא חצי אחר. וכן. אני מודה. זו שנה שבה התחלתי לשנוא "אחים". אנשים כמו סמוטריץ', סטרוק, רוטמן ולוין, בן גביר ורבים אחרים, אנשים שלא אהבתי, לא הסכמתי, אבל עד כה לא חשתי כלפיהם רגש צורב כל כך. זהו רגש חזק, השנאה. אבל נמאס כבר לא לדבר על רגשות אמיתיים. כן, שנאה. שנאה לאנשים שבטוחים שהם כל כך צודקים, שהם מוכנים לעשות מהפכות שיהפכו את חייהם של אנשים אחרים. שאין להם בעיה לקבל החלטות שיסכנו חיים של אחרים. שלא מתביישים לכנות את מה שקרה ב-7 באוקטובר – "נס".
החברה שלנו שסועה ומפולגת. חזרנו לאווירה של לפני 7 באוקטובר, עם משברים חוקתיים, שבירת כל נורמה, ובוז לכל עניין ערכי. הציניות שולטת בכל מקום. חוסר אמון של חלק גדול מאוד מהציבור בהנהגה, במניעים של קבלת החלטות. העובדה שרבים חושבים שעצם קיום המלחמה או המשכה נובע משיקולים פוליטיים אישיים – זה דבר נורא. המחשבה שאנשים מסכנים את חייהם מסיבה לא עניינית פורמת את הערך הכי בסיסי בחברה. את הצדקת קיומנו.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזי לא, זה לא טור חגיגי. בטח לא ממלכתי. אי-אפשר לכתוב טור כזה כשהתחושה של רבים היא של חוסר ביטחון ביציבות של סדרי עולם. בזמנים כתיקונם ממשלות מתחלפות, אבל התחושה היא שהחיים בבסיסם נותרו כפי שהם. תחושה שמה שהיה הוא שיהיה.
היום חלק מהציבור סבור שנתניהו מוביל את המדינה לדיקטטורה, ומי יודע אולי בחג הבא הוא כבר ישלוט בכל המוסדות, בתקשורת, וידחה את הבחירות לנצח ויכונן שלטון מלוכני. הצד השני רואה פה דיפ-סטייט שמנסה למרוד בהכרעת העם. לקחת שלטון בדרך לא דמוקרטית. וכל צד רואה את הצד השני כמשנה סדרי עולם.
זהו חג עצוב. גם אלה שחשבו שניתן לפחות לסמוך על טראמפ, מבינים שאין על מי לסמוך. מה שהוא עשה בעניין המכסים, הוא יכול לעשות בכל דבר שקשור אלינו. והרי כולנו צמודים למדד טראמפ.
איך להגיד – זה מדד ממש בלתי צפוי.
