שנה וחצי לתוך המסע הארוך והכואב, דומה כי בסיבוב השלישי לגיבוש מתווה נוסף לשחרור חטופים, העלילה המדממת אך עמוסת התקווה הולכת ומקבלת מחזור חיים משל עצמה: גישוש ראשוני לבירור עמדות, התבצרות, קיפאון במשא ומתן המתנהל לפרקים תחת אש, פיזור בלוני ניסוי ומשחקי האשמות, קשיים בתיווך שלאחריהם צץ מומנטום מחודש לפריצת דרך, התלויה בראש ובראשונה ברצון הצדדים.
כך יוצא שעל אף האיחור הניכר בקבועי הזמן האפשריים לקידום מתווה חודשים קודם לכן, הסבב השלישי של חלון ההזדמנויות נפתח מחדש בימים אלה: חברו של הנשיא טראמפ והשליח האמריקאי הנשיאותי למזרח התיכון, סטיב וויטקוף, החל מפזר אמירות על חזרה מן הכפור ההסכמי, בדמות עסקת ביניים קרובה לשחרור חטופים אפשרית, בעוד חמאס עודנו מאותת על נכונותו להתקדם בתהליך, בתנאיו – ובראשם נסיגת צה"ל מרצועת עזה וסיום המלחמה, לצד שחרור אסירים ביטחוניים "כבדים".
מצרים זוכה לדומיננטיות גוברת כמתווכת, בין אם כספיח לפרשיית קטאר-גייט שפוגעת (זמנית) בדימויה של דוחא באזור, ובין אם בשל הרצון להחניף לממשל האמריקאי, ערב חידוש הדיונים על סיוע החוץ לקהיר.
בקומה שמעל התהליך חונה חזונו הקורם עור וגידים של הנשיא טראמפ לשינוי המציאות האסטרטגית במזרח התיכון: החל מנורמליזציה ישראלית-סעודית, עבור בהסדרת סוגיית הגרעין האיראני (בהסכם או בכוח) וכלה בגיבוש מציאות חדשה בזירה הצפונית, לבנון וסוריה כאחד, לרבות יישוב המתחים בציר ירושלים-אנקרה. אך לכל אלה, יודעים גם בבית הלבן, יש ראשית צירים אחת ויחידה, שהייתה ועודנה אבן התמך לעיצוב הלבנה האזורית: מתווה סיום מלחמה, שכולל את שחרור כלל החטופים.
דינמיקת התהליכים והלחץ הגובר מוושינגטון יניחו את היסוד למתווה חלקי בלבד. בנסיבות אלה, המשימה להשבת הבנים כולם לגבולם לא תושלם ותיוותר כאבן ריחיים על צווארה של ישראל, על כל המשתמע
מציאות כמעט קבועה זו, שבה מתווה חטופים מהווה זרז לקידום חזון טראמפ, מאלצת את הבית הלבן להשית את מעייניו – ועיניו – על מעון ראש הממשלה בבלפור, מתוך הבנה גוברת בוושינגטון כי לצד שימור הלחץ המתון על חמאס, סד השיקולים של בנימין נתניהו להתקדם במשא ומתן קשור בטבורו לשאלת שרידות ממשלתו וכריכת שרידות זו בענייניו האישיים, ובראשם משפטו הפלילי. אלה גם אלה מתעלים את מסגרת ההבנות המסתמנת למתווה חלקי נוסף, שעשוי להביא לשחרורם של חלק מ-59 החטופים, חיים וחללים כאחד.
מקור לדאגה
אמנם עדיפה ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ – במובן זה שעדיף שחרור חלקי על פני שימור המצב הנוכחי נוכח סרבנותה של הממשלה לסיים את המלחמה, אך מנגד הקושי הולך ומתחדד ביחס לקבוצת החטופים האחרונה, הכוללת בעיקר חיילי צה"ל – תוצר של סירוב הממשלה להתקדם לעסקה מלאה וכוללת. החיילים שעלולים להיוותר מאחור מהווים מקור מרכזי לדאגה, בעודם סובלים מהתעללות מתמשכת וחמורה יותר בידי שוביהם, ומהווים קלף המיקוח האחרון בידי ארגון טרור רצחני בצל דיאלוג אזורי ובינלאומי הדן בהצבת אלטרנטיבה לחמאס.
אבי כאלוצילום: אלוני מורתהליך הבינאום חסר התקדים שעובר המסע להשבת חטופינו, תוצר התנהלות מהוססת ודחיינית של הממשלה, מעבר לממד ההפקרה הכרוך בעניין – איננו משרת אינטרסים ישראליים. העובדה כי מקבלי ההחלטות בירושלים נגררים אחר מתווכים ונדחקים לפעולה על ידי ארה"ב, לא רק מערערת את ערכי היסוד שלנו כחברה מודרנית, ליברלית וחפצת חיים, אלא גם פוגעת ביכולת לייצר מציאות צבאית ומדינית נוחה יותר לישראל במציאות הנרקמת באזור בעקבות מלחמת 7 באוקטובר.
כך יוצא שדינמיקת התהליכים והלחץ הגובר מוושינגטון יניחו את היסוד למתווה חלקי בלבד. בנסיבות אלה, המשימה להשבת הבנים כולם לגבולם לא תושלם ותיוותר כאבן ריחיים על צווארה של ישראל, על כל המשתמע. לא נותר אלא לחתום את הדברים בבת הקול היוצאת מכיכר החטופים: "את כולם, עכשיו!" – ויפה שעה אחת קודם.
