הדיון הציבורי בעקבות מכתב הטייסים והנלווים אליהם, התמקד בשאלה אם יש במכתב הבעת סירוב להשתתפות במלחמה או, כפי שטענו כותביו, רק הבעת דעה לגיטימית. בעיניי שלי, הדיון פספס את הנקודה העיקרית - העובדה שבמכתבי המחאה של הטייסים, הרופאים, עורכי הדין ואנשי המוסד לא מופיעה המילה סרבנות, מהווה נחמה קטנה מאוד ביחס לאופן שבו כותבי המכתב מתייחסים לצד שכנגד או מדויק יותר, לדעה הנגדית.
מנסחי וחותמי המכתבים, אינם מתווכחים עם דעה, שהם חלוקים עליה מסיבות ענייניות. הם אינם רואים בעמדתו של ה"צד השני" דעה לגיטימית (אך מוטעית), לאופן שבו יושבו החטופים ויוחזר הביטחון. הניסוחים שלהם חד-משמעיים וחסרי כל ספק בדבר היותה של הדעה האחרת מרושעת, וממילא לא ראויה לוויכוח, רק למלחמה.
הם כותבים שהדעה שאומרת להמשיך להילחם בחמאס מבוססת על "אינטרסים פוליטיים ואישיים ולא אינטרסים ביטחוניים". הדעה שכנגד, כך נכתב באותיות גדולות ובטוחות במכתב הפומבי, תביא (לא "עלולה להביא") ל"מותם של חטופים, חיילים ואזרחים חפים מפשע" כך במקור. בלי שום ספקות ועם הרבה סימני קריאה.
מי שמעז להחזיק בדעה אחרת, לדעתם של כותבי המכתב, לא מוגדר "טועה" אלא "חרפה".
ממילא המסקנה המתבקשת וההנעה לפעולה, כוללות קריאה מהדהדת לציבור למנוע את המלחמה ולדרוש החזרת חטופים "בכל מקום ובכל דרך".
המסקנה הזו של מכתב הטייסים, כמו גם אמירות והתייחסויות מן הצד השני על "הכוונות הזדוניות" של מערכת המשפט, מפחידה ומדירה שינה מעיניי, כיוון שהיא מאיימת באופן ישיר על הקיום שלנו כעם וכחברה, בוודאי במציאות הביטחונית שאנו נתונים בה.
הולכת ונוצרת כאן תרבות של מחלוקת כוחנית, רודנית, מתנשאת ויהירה. מחלוקת שאין בה גרם של ספקות ואפס ענווה. מחלוקת שלעולם לא תשמע בה את מילת הריכוך "לדעתי" ובוודאי שלא את אחותה הטובה ממנה "לעניות דעתי"
הולכת ונוצרת כאן, בשנים האחרונות, תרבות של מחלוקת כוחנית, רודנית, מתנשאת ויהירה, מחלוקת שאין בה גרם של ספקות ואפס ענווה, מחלוקת שלעולם לא תשמע בה את מילת הריכוך "לדעתי" ובוודאי שלא את אחותה הטובה ממנה "לעניות דעתי". תרבות זו יוצרת מחלוקת קשה, חסרת רחמים, שלא לומר אכזרית. מחלוקת שבה כל צד בטוח בצדקתו שלו עד כדי רמיסת האחר, כבודו, שיקול דעתו וכוונותיו הטובות.
כל צד רואה את עצמו כעגלה מלאה עד גדותיה במוסר אמת צדק ויופי של מלאכים צחורי כנפיים, ובאותה עת בז בוז עמוק וקולני לעגלה הריקה, השטנית ומלאת הכוונות הרעות, שכמובן נמצאת אך ורק אצל הדעה שכנגד.
כפועל יוצא ישיר, דרכי המאבק והביטוי, הופכות להיות אלימות וחסרות רסן יותר ויותר. התחושה של רבים מהנאבקים בכל נושא כמעט, היא כשל מלחמת אין ברירה אפוקליפטית, של בני אור (הם עצמם כמובן) בבני חושך (הצד היריב) והכול מותר בשם הצדק הקדוש והסכנה האיומה מניצחונה של דעת היריב.
רק אתמול, אנשים שבעיניהם שלהם מייצגים את הדאגה, האמפתיה והרגישות כלפי החטופים, הרשו לעצמם לערוך מייצג של פיתות חמץ ברשות הרבים בפסח, ובכך רמסו, בשם הצדק כמובן, בכוחניות ובחוסר רגישות מוחלט, את רגשותיהם של תושבי שכונה דתית. לדבריהם, השרה שגרה שם לא טועה, היא "בוגדת בערכים הכי בסיסיים של היהדות". גם תגובתה של השרה לא איחרה לבוא, מניחי הפיתות הם לא אנשים שעשו מעשה חמור בלבד הם "טיפוסים נאלחים, שאין בהם ערכים אנושיים בסיסיים".
יריב שכזה, הנוצר בדמיונם של החולקים, הוא לא יריב פוליטי, הוא לא בר-פלוגתא, ובוודאי שלא אח, הוא אויב שנגדו צריך לנהל מלחמת הכרעה תקיפה בלי שום רסן וגבולות.
אנחנו, הרוב במדינה שלא איבד את רצונו העז להמשיך את ההיסטוריה היהודית ביחד, חייבים להשמיע יותר, הרבה יותר, את קולנו שהוא קולם של אנשי המילואים הנפלאים שלנו, שביחד ורק ביחד, למרות הדעות השונות, החזירו לנו את הביטחון וגם את חטופינו האהובים
אנחנו, הרוב במדינה שלא איבד את רצונו העז להמשיך את ההיסטוריה היהודית ביחד, חייבים להשמיע יותר, הרבה יותר, את קולנו שהוא קולם של אנשי המילואים הנפלאים שלנו, שביחד ורק ביחד, למרות הדעות השונות, החזירו לנו את הביטחון וגם את חטופינו האהובים. כי זו הגדרתה של אחדות בעת הזו: "היכולת לשתף פעולה למרות המחלוקות כדי להגיע לתוצאות משותפות".
והאופן הנורא, המקומם, והכואב שבו מתנהלות המחלוקות כרגע, עלול להביא עלינו פירוד, מלחמה ותבוסה. חלילה.
