עיקר פרסומו של גריגורי אלכסנדרוביץ' פוטיומקין, מאהבהּ הצעיר של הצארית יקטרינה הגדולה, בא מתוקף תפקידו כאחראי על הקמת התנחלויות בשטחים שכבשה רוסיה בדרום. אחרי ששמעה תיאורי מופת על הישגיו החליטה הגבירה לחזות בהם במו עיניה. הבעיה הייתה שבמציאות לא היו באמת כאלה. פוטיומקין מצא פתרון: לאורך מסלול נסיעת הקיסרית הוא הקים כפרי דמה שנראו אמיתיים, כאשר את השטחים שבין הכפרים לבין הדרך הציף במים רבים עד שהבוץ מנע מהקיסרית להתקרב אליהם. מאז מסמל המושג "כפר פוטיומקין" את הפער בין מראית העין למציאות, בין השקר הבנוי היטב לאמת שמטבעה מורכבת.
מכתבי ה"טייסים" ושאר "משרתי המילואים" שפורסמו לאחרונה עונים להגדרה זו, בשל התחזותם להיות מייצגי מילואימניקים עם כל המשמעויות אף שאינם כאלה. עברתי על רשימת החתומים על מכתב "בוגרי 8200" שבה אני משרת מאז 1987. רבים מהשמות שנזכרו שם ומוכרים לי אינם רלוונטיים כבר שנים רבות. חלקם עבדו בבסיסים שנסגרו בשנות ה-80 (!) וחלקם אינם מתגוררים בארץ שנים. זה גם המצב במכתבי היחידות האחרות. רוב החתומים שם אינם פעילים במילואים. יש שם טייסים שהספיקו להטיס מיסטרים, שריונרים שנהגו בשרמנים ואנשי דו"צ שעבדו מול עיתון "למרחב". החותמים מבינים זאת היטב ולכן מסתתרים מאחורי הביטוי "מילואימניקים בהווה ובדימוס" וזה בדיוק המעשה הפוטיומקיני.
יודגש: אין בעיה בנוסח המכתבים עצמו. כל איש מילואים הוא אזרח ועומדת לרשותו חירות הדעה כשאינו לובש מדים. אין גם פגם בכתיבה קולקטיבית שעושה שימוש בייחוס הצה"לי כדי ליצור קבוצת כוח שבלעדיה קולם לא יישמע. יותר מזה, מי שסבור שהמשך המלחמה יביא לאסון נוסף חייב למחות. זה לא העניין ואסור להיתמם.
הבעיה היא רק ההתחזות.
המכתבים מהדהדים בכוונת מכוון את אלה שנשלחו לפני 7 באוקטובר תחת צהלות האחים לנשק הזכורות לרע. מכתבים שנתפסו על-ידי אויבינו כמלמדים על חולשה צבאית שמזמינה התקפה. העובדה שהמילים "הפסקת התנדבות" לא מוזכרות במכתבים לא מעלה ולא מורידה. ההקשר הברור - אותן דמויות יוזמות ומובילות, אותה שפה ואפילו אותה הגרפיקה - הוא שמצמיד אליהם את חרב הסרבנות שכזכור היו מי שהשתמשו בה כדי להבטיח שאם לא ייכנעו לדרישותיהם "מדינת ישראל נותרת עיוורת במזרח התיכון" ו"הממשלה תמצא עצמה בלי צבא, בלי שב"כ ובלי מוסד" בעוד דובריהם הרהוטים מעדכנים לשמחת "חובבי ציון" בעזה ש"יעילות חיל האוויר הישראלי יורדת מדי יום".
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי מי שלקח חלק במכתבים הנוכחיים ידע היטב שהצגתם כעצומות "מילואימניקים" ושאר נקודות הדמיון שצוינו, יביאו לכך שהסרבנות תיקרא לתוכם גם אם לא תיכתב. חמור מזה, אחרי 7 באוקטובר הוא גם ידע בדיוק באיזה אופן הם יתורגמו לערבית ואף על פי כן הוא עשה זאת. עצוב. לימים פוטיומקין יטען שבמעשיו ביקש לרמות לא את גבירתו אלא את העות'מאנים אויבי רוסיה שיירתעו מכוחה. אשאיר לקורא את תרגום צידוק זה לישראלית בת זמננו.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.04.25
