"העזתים נטבחים בזמן שתושבי רמאללה רוקדים", היה המשפט הנפוץ בשיח הפלסטיני השבוע, על רקע פתיחתו ביום ראשון של הקניון הגדול בשטחים, "אייקון מול", בסורדא שמצפון לרמאללה. האירוע החגיגי כלל מופעי מוזיקה, ריקודים וזיקוקים ולווה בנוכחות בכירים ברשות ובפתח. המונים, בעיקר צעירים, נהרו לחנויות והציפו את הרשתות בצילומי הרכישות ומתחתם הכיתוב: "זו לא דובאי – זו רמאללה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של מיכאל מילשטיין:
הדיון הסוער התפתח סביב הפער בין "הנהנתנות של איו"ש" – בפרט "הבועה של רמאללה" – לסבל תושבי עזה וצפון השומרון, והזעם הציבורי מצא ביטוי חריף ברשתות. "דמם של אלפי עזתים לא הוציא שום הפגנה ברמאללה, אבל לפתיחת הקניון הם רצים. איזה דם זורם להם בעורקים", תהה הבלוגר העזתי ח'אלד סאפי, ועמיתו עומר סאלח כתב: "אנחנו נמקים בעזה ומשתאים נוכח תמונות מעולם אחר". אמן הקומיקס העזתי מחמוד עבאס אמר: "אחרי שראיתי את הקניון ברמאללה אני מתנצל בפני כל מצרי, ירדני, סורי ולבנוני וכל ערבי מוסלמי שהאשמתי בבגידה במהלך המלחמה. רמאללה קרובה יותר לעזה מאשר קהיר, ביירות וצנעא... ועדיין רחוקה ממנה יותר". את הרשת חרך השבוע גם איור שהציג מצד אחד את האירוע בקניון ומולו אב עזתי רוכן מעל גופות בניו.
הזעם התמקד בשלוש דמויות. הראשונה היא לילא ר'נאם, מושלת רמאללה, שעמדה במרכז החגיגות כנציגה בכירה מטעם הרשות. מי שהוגדרה "הגבר היחיד במחוז רמאללה" הוצגה עתה כסמל לשת"פ עם ישראל ולניסיון – באמצעות לחם ושעשועים – לטשטש את הזהות הלאומית ולרסן את שאיפות המאבק הפלסטיני. אנשים העלו תמונות שלה בבתי "שהידים" מעל הכיתוב: "דמעות התנין של לילא".
"את התמונה של ר'נאם עם בכירי הרשות לא יצר AI, אלא טיפשות אנושית וניוון מוסרי של קבוצה שמנותקת מבני עמה וחיה באשליות כאילו היא מנהלת מדינה עצמאית ללא כל קשר לעזה", אומר החוקר העזתי יונס אבו-ג'ראד, והפרשן יאסין עז א-דין בוטה יותר: "ר'נאם נראית בתצלום החגיגי של פתיחת הקניון כמו 'הפרה הצוחקת' [על אריזת גבינת 'לה ואש קירי'], כשסביבה עשרות חמורים. לא מדובר כאן ברשלנות. הם ממלאים את תפקידם באופן מדויק: הם נלחמים בגלוי לצד הכיבוש נגד בני עמם".
השני שספג אש הוא בעל הקניון, איש העסקים גנדי ג'אבר, שמבוקש, כך נטען, על ידי המינהל האמריקאי למאבק בסמים, וקידם את הפרויקט בשל קשריו עם בניו של אבו-מאזן ועם חוסיין א-שייח', שאומרים שקישר אותו לגורמי ביטחון בישראל.
הדמות השלישית היא מנכ"ל הקניון, קסאם ברגותי, בנו של מרואן, מנהיג פתח הכלוא בישראל שרבים רואים בו יורשו של אבו-מאזן. "קסאם, שהתעקש על טקס ראוותני, הוא בנו של מרואן, האסיר שעזה מקיזה דם לשחרורו. מעשיו מביישים את אביו", אומר ראמי עבדו, איש אקדמיה ופעיל זכויות אדם עזתי שפועל במערב.
חמאס זיהה את הפוטנציאל וביקש ללבות את התסיסה. כך למשל מסביר אחמד אל-ביתאווי, פעיל חמאס מאיו"ש: "כמה דקות נסיעה מהקניון מגיעים למחסום צה"ל שעוצר את אלפי הרכבים של מי שאך לפני רגע חגגו. זה דיוקנה של רמאללה המנותקת, שחיה בשקר של דו-קיום עם ישראל וטובעת במותרות מזויפות", ורע'יד אל-טבסיה, איש תקשורת משכם המזוהה עם ארגון הטרור, ממשיך: "בשני העשורים האחרונים התבסס מעמד חברתי מנותק שחי בחסות הכיבוש, שולט על משאבי הרשות, ובעצם קיומו מאריך את סבל כלל הפלסטינים".
הזעם של פלסטינים רבים התמקד במופעי הריקודים בהשקת הקניון. היו שכעסו על הריקודים המעורבים, באופן שלא הולם את ערכי האיסלאם, ואחרים על כך שהַדֶּבְּקָה לוותה בשירים לאומיים, דבר שעמד בניגוד מוחלט לרוח הנהנתנית של האירוע. ברשתות החברתיות החל קמפיין להחרים את הקניון, אבל נראה שעד כה לא ממש תפס.
ניתן ללמוד שני לקחים מהאירוע. ראשית, המראות העליזים מקשים על הטוענים לדיכוי או לג'נוסייד בגדה. שנית, הוא ממחיש את הפערים לא רק בין עזה לאיו"ש, אלא גם בתוך הגדה: בצפונה מתקיימת מציאות של עימות מתמשך עם צה"ל, שבמסגרתו מרוקנים את מחנות הפליטים בג'נין ובטול-כרם (דבר שמלווה בישראל באשליה, אחת מני רבות, שבכך ניתן יהיה לעקור את זיכרון הפליטות מהתודעה הפלסטינית), בעוד בשאר הגדה ממשיכים בשגרה.
המראות החריגים גם יכולים להסביר כיצד שנה וחצי אחרי שהחל העימות החריף בתולדות הסכסוך, שלווה בהיקף נפגעים והרס חסרי תקדים ברצועה ובמשבר כלכלי חריף באיו"ש (בעיקר עקב צמצום העבודה בישראל), לא התפתחו, עד כה לפחות, תרחישי קיצון כמו אינתיפאדה שלישית, התפרקות הרשות ואביב פלסטיני.
אך לא כדאי לשקוע בשאננות. מעבר לעימות בשומרון, שממשיך לייצר איומי טרור שמסוכלים ברובם ע"י השב"כ וצה"ל, מתפתח אתגר בדמות נכונות בינ"ל גוברת להכיר במדינה פלסטינית, כפי שהכריז נשיא צרפת מקרון השבוע. באין אסטרטגיה ישראלית או רצון לדון בנושא, סביר להניח שצרפת היא הסנונית הראשונה, ונתניהו יידרש לעוד שיחות קשות כמו זו שקיים השבוע עם מקרון.
"האמירה של מקרון משקפת מפגש אינטרסים מתרחב בין צרפת וגורמים אירופיים נוספים לעולם הערבי סביב הנושא הפלסטיני, וביוני הקרוב מתוכננת ועידה בניו-יורק שיובילו הצרפתים והסעודים כדי לדון בשאלת המדינה הפלסטינית", מסביר פטריס פאולי, בעבר שגריר צרפת בלבנון. מנגד מתריס הפובליציסט הפלסטיני חוסאם אבו-חאמד: "ההכרה במדינה פלסטינית, בלי לציין מה בדיוק יהיו מעמדה וגבולותיה, לא מספיקה. הרי 148 מ-193 החברות באו"ם כבר הכירו בה. המהלכים חייבים להיות מלווים בצעדים תקיפים נגד ישראל, בעיקר סביב המשך הלחימה שלה בעזה ותביעות ביה"ד הבינ"ל נגד בכיריה".
בישראל יש מי ששואבים אופטימיות מהתמונות ברמאללה. חלק טוענים שהן מעידות על היעדר סולידריות שממחיש כי "אין עם פלסטיני", אבל שוכחים מראות של ישראלים, כולל בכירים, הנהנים מהחיים בשעה שנמשכת מצוקתם של רבים, ובראשם החטופים ומשפחותיהם. אחרים פוסקים כי מוכח שבאמצעות כלכלה ניתן להשיג יציבות ביטחונית. ברקע יש את הטוענים, ובראשם סמוטריץ', כי השבר בזירה הפלסטינית ועידן טראמפ מעניקים לישראל הזדמנות נדירה לשינוי הדנ"א של איו"ש ולקידום סיפוח. כל זאת כמובן תוך התעלמות מההפתעות שצצו מוושינגטון, למשל הפתיחה בדיאלוג עם איראן, פארסת המכסים, והעניין הפוחת בחזון הטרנספר, שישראל ממשיכה לדבוק בו בקנאות.
זה כנראה הזיכרון הישראלי שמשכיח את קריסת תזת "השלום הכלכלי" ב-7 באוקטובר. הכסף יכול לקנות שקט לטווח מוגבל. לבריחה מדיון בנושא הפלסטיני יש מחירים שכדאי שהציבור יהיה ער להם וידרוש מההנהגה הבהרות: החל מסכנה של עוד 7 באוקטובר וכלה בהיתוך הגובר בין ישראל לגדה, שמוביל למציאות של מדינה אחת שמאיימת על החזון הציוני.
ד"ר מיילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
