קשה להעריך לאן צועדת ישראל כשמערכות השלטון נאבקות זו בזו, הפוליטיקאים לא מצליחים להסכים גם על דברים שבקונצנזוס, כמו גיוס חרדים והכנסתם למעגל העבודה, ומשבר המנהיגות רק הולך ומחריף, כשאין באופק אף מנהיג פוטנציאלי שיכול לסחוף את רוב הציבור למקום טוב. אבל סימן אזהרה אחד באשר לעתידה של ישראל כבר מנפנף ברקע: בעוד שלוש שנים תציין ישראל 80 שנים לקיומה, מועד שמזכיר כי פעמיים נפלו ממלכות ישראל ויהודה כאשר התקרבו לשנות ה-80 לקיומן – פעם אחת הייתה זו ממלכת דוד ושלמה בימי בית ראשון, ובפעם השנייה הייתה זו ממלכת החשמונאים שנפלה לאחר 77 שנים.
גם בפעמים הקודמות, וגם עתה, פלגנות וקיטוב חברתי היו בין הגורמים העיקריים לקריסה. ישראל המודרנית, הנוכחית, כבר ידעה מצבי משבר, והמערכת הפוליטית הצליחה להתאחד כדי להיחלץ מהמשבר: כך היה, למשל, בשנות ה-80, כשהמערך והליכוד שיתפו פעולה כדי לחלץ את הכלכלה מנתיב התרסקות וכדי להוציא את צה"ל מלבנון. כיום, בגלל שהמערכת הפוליטית לא מצליחה ליצור קונצנזוס חיובי, כדאי לנצל את שלוש השנים הבאות לניסיון חדש: להקים מסגרת חוץ-פרלמנטרית שתקדיש את הזמן שנותר עד חגיגות ה-80 להצעה בנושא חוקה לישראל.
האמת ההיסטורית היא שישראל נוסדה בניגוד לתכנון המקורי: הבחירות הראשונות היו אמורות לבחור אספה מכוננת, שחבריה יקבעו את חוקת המדינה, ואז יתפזרו כשלאחר מכן הייתה אמורה להיבחר הכנסת על בסיס החוקה שנקבעה. אלא שמסיבות מגוונות, ובהן התנגדותן של המפלגות הדתיות ושל בן-גוריון, האספה המכוננת נעשתה לכנסת הראשונה וחוקה לא נחקקה. בין יתר השיקולים נגד חוקה, בן-גוריון סבר אז שמשום שישראל היא מדינה בהתעצבות, שצפויה לגלי עלייה המוניים שישנו את הרכבה, אין טעם בחקיקת חוקה שתכבול את הדורות הבאים בעקרונותיה. בדיעבד, כשישראל שסועה וקרועה, וכיום אין הסכמה על ערכיה - למשל, בעניין פדיון השבויים שעדיין בעזה – ובטח לא על גבולותיה ועל מטרותיה ועל מוסדותיה, ברור שהיעדר חוקה הוא בעיה מהותית. לכן הגיע הזמן לנצל את המשבר הנוכחי להזדמנות לחקיקת חוקה שתגדיר מחדש את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ואת משמעות המושג.
החוקה תוכל לעסוק בנושאים "רזים" וקלים להסכמה, כמו הגבלה על מספר הקדנציות שראש ממשלה יכול לכהן, בלי להיכנס לסוגיית כן או לא ביבי, וגם להכריע בנושאים כבדים כמו דת ומדינה, שלטון החוק והגנה על אזרחים מפני עריצות השלטון
החוקה תוכל לעסוק בנושאים "רזים" וקלים להסכמה, כמו הגבלה על מספר הקדנציות שראש ממשלה יכול לכהן, בלי להיכנס לסוגיית כן או לא ביבי, וגם להכריע בנושאים כבדים כמו דת ומדינה, שלטון החוק והגנה על אזרחים מפני עריצות השלטון. החוקה אמורה להניח תשתית לקיומה העתידי של ישראל בהסכמה רחבה שכרגע לא ניתן להשיג בשל העובדה שהמדינה מנוהלת לפי גחמות של פוליטיקאים ואינטרסים אישיים או מפלגתיים. אם אפילו 7 באוקטובר לא גרם בסופו של דבר לשינוי מהותי, אפשר להניח שתקווה כבר לא תצמח מהפוליטיקאים הנוכחיים. אבל מכיוון שאת הדיון על החוקה אפשר לנהל במשך שלוש השנים הבאות במסגרת ציבורית חוץ-פרלמנטרית, אפשר יהיה לדון עליה באופן מהותי ולעקוף את האינטרסים הפוליטיים העכשוויים.
החוקה תשקף את מגוון הדעות בציבור, והדיונים לגביה יתנהלו במקום מוסכם בין אינטלקטואלים ו"עמך", צעירים, מבוגרים, יהודים ולא יהודים, אנשי שמאל ומתנחלים – נציגים מכל המחנות יביעו את דעתם. בשלב הסופי עקרונות החוקה ינוסחו ויוצגו לציבור כולו ולאחר מכן יובאו להכרעת הכנסת או למשאל עם. כבר לעצם העבודה על החוקה יהיה אפקט אופטימי ומאחד, ואישורה ברוב גדול יכול להניח תשתית לחיים עתידיים טובים ונכונים יותר בארץ.
