עבור משפחות רבות, רגעי השחרור של יקיריהן מהשבי היו רגעים של הקלה, שמחה עילאית ותקווה, והעיניים היו נשואות קדימה ‑ אל החזרה לחיים ולשיקום. אך במקרים אחרים התמונה שונה, כשבן משפחה אחד חזר מעזה, ואחר נשאר בגיהינום. בשיחה עם ynet שאלה רותי סטורם, אימם של שורד השבי יאיר הורן ואחיו החטוף איתן: "אחרי כל מה שהם עברו שם ביחד, גם להפריד ביניהם? למה?".
"קשה יותר מאז שיאיר חזר"
רותי לא האמינה כששמעה שרק אחד מהם חוזר מעזה. "התחושות נוראיות", שיתפה. "כל הזמן הרגשתי ששניהם ביחד, וכשאמרו לי שרק יאיר משתחרר, לא הפסקתי לשאול למה. למה אתם עושים להם את זה?". לדבריה, "כשיאיר ואיתן היו ביחד - הם היו כוח. חייבים להחזיר את כולם, כדי שנוכל להתחיל להשתקם. אחרת, אי-אפשר להמשיך.
"לי אישית יותר קשה מאז שהוא חזר", שיתפה באומץ. "אני יודעת שהוא השאיר שם את אח שלו. הוא יודע באיזה מצב הוא עזב אותו". ולמרות הכול, היא לא מאבדת תקווה: "אני מאמינה. גידלתי אותם חזקים. אני אראה את איתן שוב. הוא חלק מאיתנו, הוא חסר בכל רגע".
7 צפייה בגלריה
"קשה מאז שיאיר חזר, הוא יודע באיזה מצב השאיר את אחיו". רותי סטרום, אימם של יאיר ואיתן הורן
(צילום: נמרוד גליקמן)
הסרטון שפרסם חמאס: חיבוק האחים איתן ויאיר הורן לפני שהופרדו
"זו תחושה של הפקרה"
יעל אדר, אימו של תמיר אדר שנרצח ב-7 באוקטובר ומוחזק עדיין בשבי ברצועת עזה, מחכה לו כבר 559 ימים. "התחושות שלי קשות. הופקרנו", שיתפה. "הבן שלי הופקר, וזה עלה לו בחיים. היה מי שאמור לשמור עליו, ולא שמר. החיים שלנו התהפכו ביום אחד והתחושה היא של הזנחה לאומית שפגעה בנו כפרטים. וזה הפך לצרה הפרטית שלי, בזמן שזה היה צריך להיות ברור לכולם".
יעל קראה להשיב את כל החטופים, גם החללים. "אם מישהו חושב שחלל זה פחות נורא, שידע שזה איום ונורא. אנחנו רוצים להיפרד ממנו. לא יעלה על הדעת שאבא אמר לבן שלו 'אני תכף חוזר' - והוא לא חזר".
כאב הפרידה מכה בה בכל יום: "ניר עוז נעקר. ארבעת ילדיי גרים שם, אני עברתי לשדה ניצן כדי להיות קרובה אליהם. זה לא שיקום. זה לא חיים חדשים. זה חיים של חורבן, של שכול, של אובדן".
יפה אדר, סבתו של תמיר, שוחררה מהשבי בעצמה - ותיארה התמודדות שכמוה אי-אפשר לדמיין. "אני עדיין חיה את השבי. הידיעה שתמיר עדיין שם, אפילו אחרי שברור שהוא אינו בין החיים, לא נותנת מנוח. המחשבה שלא נוכל להיפרד ממנו…".
מאז שחזרה, לא הצליחה לשמוח. "הייתה הקלה. סוג של תודה. אבל על שמחה, אי-אפשר לדבר. לא כשנחטפו ונרצחו חברים, כשיש עוד חטופים, כשאין חירות אמיתית", אמרה. היא הוסיפה כי "אין חירות כל עוד הם שם". עבורה, החשש הגדול ביותר הוא שתמיר לא יהיה חלק מהעסקה הבאה. "המחשבה שלא נזכה לסגור מעגל, להחזיר אותו לאדמה שאהב... אי-אפשר לשאת את זה. חייבים עסקה אחת, בפעימה אחת, שמחזירה את כולם. את כולם".
"קודם כול שיחזרו החיים"
שרוליק (איזי) קלבו, בנם המאומץ של נורית ועמירם קופר, מדבר בכאב גלוי על החזרה של אימו ‑ ועל אביו שנרצח בשבי ועדיין מוחזק בעזה. "קיבלנו את אמא, וזה היה משהו. אבל זה שאבא נשאר שם, זה קשוח".
אחרי שבני המשפחה קיבלו עדכון רשמי על הירצחו של עמירם, הם ישבו עליו שבעה אזרחית. "אנחנו לא רוצים שייהרגו חיילים כדי להחזיר את הגופה", שרוליק הדגיש. "אם זה יהיה בעסקה - נשמח. אבל לא במחיר חיים. אבא היה בן 84, חד ומעורב. אני מתגעגע אליו. אבל קודם כול, שיחזירו את החיים".
כל אחת מהמשפחות סוחבת פצע פתוח מסוג אחר, אבל כולן מדברות על קושי עצום והפקרה ‑ גם כלפי החיים שנותרו בשבי, וגם כלפי המתים שלא הובאו לקבורה בישראל. עכשיו, הן מבקשות דבר אחד: להחזיר את כולם, יחד. בלי תעדוף, בלי פעימות.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.04.25
