הם נמצאים בכל מקום, נציגיהם בולטים, מצטיינים וערכיים, מתאפיינים בשאיפה לגדולות ונצורות, מוסרים את נפשם בצבא, משולבים בהייטק ובחינוך, בכלכלה ובשוק הפרטי, שמים כציבור את טובת הכלל לפני טובתם האישית ונרתמים לעזרת יוזמות קהילתיות. אבל רק אלוקים יודע למה כל כך קשה לבני הציונות הדתית לצאת נגד המנהיגים שלהם בכנסת ובממשלה, או לפחות להודות שהם מובילים אותם לשום מקום.
כמעט לא צודק שהילדים הכי טובים בכיתה, קיבלו את המורים הכי גרועים בבית הספר של הפוליטיקאים בישראל. החל מהבכיר ביותר, נציגם בקבינט הביטחוני ושר אוצר בשעותיו הפנויות, בצלאל סמוטריץ', שמדגים להם בבוקר אחד גם איך מסרבים פקודה ועושים תנאים לראש שב"כ מכהן, וגם איך שמים פס על פסיקת בית המשפט הגבוה לצדק בישראל. אחריו יש את המורה המתלהב הזה שחולם להיות יום אחד חבר כנסת, שר התפוצות עמיחי שיקלי. הוא טרם הבין שכאן זה לא מכינה צבאית, הוא לא קובע את התקנון, ואין לו מנדט להשתתף במסיבה שאסר על תלמידיו להשתתף בה – וזה כולל אירוע הדלפה שבו הוא מחלק מסמכים לעיתונאים ימניים כאילו שאלה צ'ייסרים של ערק. שיקלי הוא החשוד המיידי לענייני שטיקים והטעיות מכוונות, אקס מיתולוגי שהפנה עורף לציונות הדתית ובתמורה שוריין בליכוד, אך עודו זוכה לשיתוף פעולה חברי וקרוב מצד החברים לשעבר שנושאים איתו את דגל הקלון של 7 באוקטובר, וממשיך בלי בושה לקמפיין את א' ולצייץ את דבר גבורתו ברבים.
על אף פיזורם בין מפלגות הימין, רבים נוספים בין ספסלי הכנסת רואים עצמם חלק מהציונות הדתית: חבר הכנסת אביחי בוארון מהליכוד שהסביר מדוע לא הפר צו איסור פרסום ואיך הגיוני שזאת זכותו המלאה להעליל על ראש שב"כ במקום לברר דברים בחדרי חדרים או לערוך דיון סגור בוועדת החוץ והביטחון, השר איתמר בן גביר שיצא להפסקה קצרה רק כדי לחזור ולגלות שכלום לא השתנה והוא עדיין מנוע מלפטר את שומרי הסף שעוד נותרו, השרה אורית סטרוק שמבקשת ביום מחטופים שיגידו לה תודה שהצביעה בעד שחרורם ובלילה חולמת על התנחלויות בעזה, השרה עידית סילמן שמעולם לא לקחה אחריות על אחד התרגילים המלוכלכים שידע בית הנבחרים ועליו היא חתומה, השר עמיחי אליהו שההישג הכביר ביותר בתקופת כהונתו כשר המורשת היה הפריצה לבסיס שדה תימן שעליה נחקר באזהרה. אחלה מורשת. וכמובן השר להפיכה משטרית ויו"ר הוועדה לחוקה חוק ומשפט שמחה רוטמן שאינו יודע שובע וממשיך להכות בסלע המחלוקת ולהעמיק את הסדק בעם.
בציבור הדתי-לאומי צריכים להחליט אם הם מוסרים את נפשם למען ביטחון המדינה או למען ביטחון הקואליציה, אם לדעתם א' הוא גיבור או קצין ביטחון מידע שהיו מעיפים בלי למצמץ לו היו מגלים שהדליף מסמך מחברת הסטארט-אפ שבה הם עובדים למתחרים
יש עוד, אבל העיקרון כבר ברור: הציבור הדתי-לאומי צריך להחליט אם הוא ממלא פקודה או מסרב לה, אם לדעתם א' הוא גיבור לאומי או קצין ביטחון מידע שהיו מעיפים אותו בלי למצמץ לו היו מגלים שפרץ למחשבים של חברת הסטארט-אפ שבה הם עובדים והדליף מסמך למתחרים, אם הם מוסרים את נפשם למען ביטחון המדינה או למען ביטחון הקואליציה, אם היהדות שלהם מקדשת את הדם או את האדמה, אם הם רוצים לראות שב"כ חזק ונטול וירוסים כהניסטיים שכבר הפילו אל מותו ראש ממשלה מכהן או שמא היו מעדיפים ארגון מוחלש שסר למרותו של השלטון ומפקיר את ביטחון המדינה. ממה שנראה בימים האחרונים, חול המועד פסח שבו אסורה מלאכה, המנהיגים שלהם דווקא לא מפסיקים לעבוד בבחישה. הידיים שלהם עמוק בקלחת הפוליטית-ביטחונית, הם קיבלו סוף-סוף גישה לקודש הקודשים של המדינה, אין מצב שיסוגו משם ללא שלל, לפחות הראש של רונן בר אם לא למעלה מזה.
מעניין יהיה לראות עם איזה מצפון יהודי בדיוק הם מתכוונים לעמוד מול עיניהן הדומעות של משפחות החטופים והנופלים בני הציונות הדתית, ואיך הם מתכוונים להסביר את העיסוק האובססיבי שלהם בשירותי הביטחון הכללי כשבזמן הזה יכלו כבר לצאת מעזה, לסיים את המלחמה, ולהחזיר את כל חטופינו החיים והחללים הביתה. שרי הציונות הדתית וחבריה בכנסת הפכו את המחנה שבראשו הם עומדים מגשר לאבן נגף. בעיצומו של חג החירות מונעים את סיום הלחימה ושחרור החטופים, מושכים את הציבור עם הבטחות לניצחון מוחלט, דורשים למוטט את חמאס, מפנטזים על עצירת הסיוע ההומניטרי, מוחאים כפיים לינון מגל וממשיכים ללכת אחרי חמורו של נתניהו עד הניצחון המוחלט. קשה שלא להכיר במציאות הפוליטית נכון להיום, והיא שהרבה יותר נוח להתמודד עם אחינו החרדים שלא אוהבים מלחמה ומצהירים בגלוי שלא יתגייסו, מאשר עם ציבור שמוסר את נפשו וגופו לטובת מטרה בלתי מוגדרת.
מעשה ההדלפה של א' אינו מקרי, ומספיק לקרוא את הפוסטים שפרסם ברשתות החברתיות טרם מעצרו כדי להבין מיד שללא הרוח הגבית שקיבל ממנהיגיו, לא היה מעז להתבלבל בין תחומי אחריותו כאיש ביטחון ובין חובתו כאזרח מודאג. התמיכה של מנהיגי הציונות הדתית בא' לא רק מעמיקה את התהום בין המחנות, היא גם מוודאת שמצביעיה ישכחו את תפקידם בחברה הישראלית.
